הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רק בלי עצב
 
מדובר בכישלון! דנה שטרן לא הצליחה להימנע במשך השבוע מלצלם, אבל הצליחה לגבש כמה תובנות על הצורך הזה שלה ושלנו
מאת דנה שטרן | 14.04.2014
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

לאחרונה התפתחה אצלי אהבה לצילום. ייתכן שעידן הסמארטפונים והרשתות החברתיות, שמחזקים את הצורך לתעד ולשתף כל רגע בו אוכלים, רוקדים, שותים או נושמים, הוא זה שגרם לאהבה הזאת לפרוח. הרי סטטוס בפייסבוק הוא בשביל הפאנצ', אבל התמונה היא הדבר האמיתי. להפתעתי, האהבה הזאת הוכיחה את עצמה בעקבות הקושי שחוויתי בשבוע האחרון - שבוע בלי מצלמה.

 

אחת התובנות שלי מהשבוע החולף היא שהתמונות תופסות מקום חשוב בחיינו. הן מהוות את הזיכרון הכי מוחשי, ולא ברור לי כיצד אפשר לזכור רגעים שעברנו, בלעדיהן. גם ברגעים קשים כמו אזכרה או ימי זיכרון, הדבר הראשון שפונים אליו הוא חיפוש תמונות מהעבר. הרצון להביט ברגעים היפים ולשקוע ברגע שהיה כשצולמה התמונה - הוא בלתי נשלט.

 

אך כיום רוב התמונות הופכות לחסרות משמעות. הרבה בגלל הקלות שבה אפשר לצלם הכול, בלי סוף, בלי הבחנה, ובלי לשמור את התמונה לרגע מיוחד. כי בסופו של דבר ניתן למחוק או לעצב אותה. הוכחה לכך היא אופנת ה"סלפי" שאומנם די משעשעת, אך שטחית כמעט באותה מידה. חלקנו הגדול אוחז בכמות תמונות בלתי נסבלת, אשר סביר להניח כי רובן יישאר אי שם בזיכרון הדיגיטלי שלנו ולעולם לא יגיע לפיתוח. יש כל כך הרבה תמונות, אולי אלפים והבחירה בזו המוצלחת ביותר הופכת לקשה עד בלתי אפשרית. איפה אני יפה יותר? כשאני עומדת בפרופיל או כשזזתי מילימטר קדימה? 

איך אדם יזכור כמה הוא שתה ביום הולדת 28 ומי הגיע לחגוג עימו?
תצלום: זהר שעוני. תצלום לובי : sxc 

התמונות פחות ספונטניות, יותר מתוכננות ויוצרות עולם מבוים. לא פעם כשצילמתי הבחנתי איך החיוך נעלם מהר מאוד אחרי שיורדת המצלמה. כל אחד רוצה להראות שהוא נמצא במקום הכי מהנה באותו רגע, ולכן רוב התמונות הן של שקיעות, נופים, ובזמן השתטות. הרי אף אחד לא רוצה לראות עצב. בפועל, הפיד שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם הופך להצגה.

 

גם החיים שלי מנוהלים על פי תמונות. אני מדווחת מה אני עושה בקבוצת הווטסאפ של המשפחה, מראה למקורבים שלי איך מתנהלים חיי, ומעלה תמונות לפייסבוק. הפילטר של התמונה נבחר לפי מצב הרוח שלי - רומנטי, דרמטי או קייצי. האפשרות לעצב את התמונה אומנם הופכת אותה לאמנותית יותר, ועם זאת לקצת פחות מציאותית.

 

יש לי בפייסבוק 2,647 תמונות, מתוכן פיתחתי אולי 5%. כשאימא שלי שואלת מה יקרה אם חשבון הפייסבוק שלי יימחק, אני משיבה לה ש"אני סומכת על מארק צוקרברג" ובו זמנית מתפללת שזה לא אחד מאותם המקרים בהם אימא תמיד צודקת. אז היא התעקשה שהגיע הזמן שאפתח את התמונות. באופן לא מפתיע עד היום לא עשיתי זאת, בעיקר כי זה לא פשוט לסנן תמונות ולבחור את הטובות ביותר. תשאלו כל זוג שצריך לבחור תמונות מהחתונה - בהתחלה זה כיף, נחמד ומרגש, עד שזה הופך למעיק.

 

וכמו משימת הפיתוח, כך היה גם השבוע שלי ללא צילום - אתגר שלא הצלחתי לעמוד בו. ביום שישי הייתי ביום הולדת, ואיך אפשר שלא לצלם ביום הולדת? איך אדם יזכור כמה הוא שתה בגיל 28 ומי הגיע לחגוג עימו? ובכל זאת הצלחתי להתאפק, בעיקר כי הבחנתי שמצלמים אותו מהצד והשתלטתי על הדחף. אך האירוע ששבר אותי היה חתונה. הלכתי לקנות בגדים לבד, וכמו רוב הבחורות אני מתקשה להחליט איזו שמלה אקנה בלי לשאול את החברות. לכן צילמתי מכמה זוויות ושלחתי תמונה. וברגע שלחצתי על המצלמה, המחסום נפרץ והתחלתי להשתולל.

 

לא נצלם ונראה לעולם כמה אנחנו נהנים?

 

לא הצלחתי להפסיק והתמונות המשיכו גם בערב. עד שאני כל כך יפה - לא אתעד את המאורע? ועד שיש אירוע ראשון שכל המסלול מהלימודים מתכנס בו, לא נצלם ונראה לעולם כמה אנחנו נהנים? וכמובן שאני מעוניינת בתמונות שישאירו לי זיכרון מתוק מהחברים לספסל הלימודים. המצלמה המשיכה לפעול גם בבוקר, כשהגעתי לחוף לשחק כדורעף. בין משחק למשחק חבריי הוציאו ג'חנון ובורקסים, והסיטואציה המצחיקה של ספורטאים המחזיקים כדור ביד אחת וזוללים ג'חנון ביד השנייה חייבת תיעוד. בהמשך היום אימא שלי הייתה צריכה לחתום בשמי ורצתה לדעת איך אני חותמת. ואיך אני אראה לה בלי לצלם ולשלוח תמונה? פתאום לא היה לי ברור איך היינו מסתדרים פעם.

 

אולי רק בגלל שאסור לי לצלם אני משתוקקת לצלם כל דבר, אבל בכל פעם שהצלחתי להתאפק, הסתכלתי על הנושא לרגע מהצד - האם אני מצלמת רק בשביל לשתף או שזה רגע ממש מיוחד שארצה לזכור? שמתי לב שמעבר לכך שהתמונות הפכו להיות חלק מהתקשורת היומיומית שלי, יש לי הרבה רגעים קטנים ויפים בחיים. שמחות, חתונות, ימי הולדת, הישגים או משחקי כדורעף של שמש וים. אלו רגעים שמביאים אותי לחייך, ושהייתי רוצה שהעולם שלי יהיה מורכב רק מהם.

 

חיכיתי לסוף השבוע בשקיקה, בלי להבחין שגם במהלכו יש לי רגעים מיוחדים ששווים זיכרון ותמונה. אומנם הצורך לשתף הוא שמניע אותי לצלם הרבה יותר, ולפעמים מייצר מציאות קצת שונה, אבל התמונה מביעה את הרגש ואת הצד האמנותי, וכמעט תמיד היא תעלה לי חיוך וגעגוע כשאביט בה.

 

כל המסקנות האלו דחפו אותי להתחיל בסינון התמונות לקראת הפיתוח. שמעתי לא מעט חברים שמעדיפים להקרין את התמונות על מסך מאשר להשקיע זמן וכסף בפיתוח שלהן. בנוסף, על המסך הרזולוציה גבוהה יותר וניתן להקרין כמה תמונות שרק נרצה, ובחינם. תקראו לי מיושנת, אך אני עדיין מעדיפה את החוויה המוחשית של דפדוף באלבום. המסך לא נמצא איתנו בכל מקום כמו התמונות. לדוגמה, אם יגנבו לי את הארנק, הדבר הראשון שיעציב אותי זה שתמונות הפספורט שבו ייעלמו. כרטיס אשראי ניתן לשחזר, אבל רגעים פחות.

 

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©