הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סמיילי מאוס
 
במאמץ עצום ניסה יובל פלג לוותר על הבעת הפנים המעצבנת שלו במשך שבוע שלם, והתעייף קשות. יש מסקנות
מאת יובל פלג | 14.04.2014
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

השנה הייתה 2007. אני הייתי בן 18, העיר היא תל אביב והוושט שלי הייתה צחיחה. בן-טובים שכמוני, עמדתי משולב ידיים מחוץ לבר אקראי, שאת שמו אשאיר עלום. בעודי ממתין בסבלנות להיכנס, ניגש אליי מי שעשר שניות מאוחר יותר התברר כלא אחר מאשר בעל המקום, שללא שום אזהרה מוקדמת ירה לכיווני את השורה המנצחת, שעם קצת דמיון מודרך יכולה להלום את רוברט דה-נירו: "אתה חושב שאתה בחור קשוח, הא? אני לא מחבב אותך, תסתלק!". הצדק באותו הערב כנראה הסתנוור מאורות הכרך והחליט להיעדר, אך אם עליי להיות גלוי, אז ארחיק ואספר שהתופעה הזו מיודדת עימי באופן חד-צדדי כבר שנים רבות.

 

מה הוא אותו מסר בלתי מילולי שנותן לזרים גמורים את הלגיטימציה לפענח את האישיות שלנו, ולחרוץ את דינינו בטרם חשו בניחוח הניקוטיני של הבל-פינו? כנראה שרבים וטובים ממני כבר דשו בנושא, חיברו רבי-מכר בנוסח "עזור לעצמך" והעבירו סדנאות קואוצ'ינג דלוחות, אבל בדבר אחד אני בטוח - הרושם הראשוני שאני יוצר פשוט לא טוב. "חמור סבר" "רגזן" "מלנכולי" ו"עוין" הן רק פיסות דקיקות מעוגת השבחים שהטיחו בפניי בכל חוג חדש אליו נכנסתי. אי לכך ובהתאם לזאת, לכבוד "שבוע בלי" החלטתי להיפרד לשלום מהאישיות שלי, לעטות את מסיכת הסמיילי המאוס למשך שבוע שלם, ולשם שינוי לחייך, והרבה.


ויהי בוקר יום ראשון. אלוהים, כמה שאני עייף. שעון מעורר זה חפץ שצריך להגיש נגדו כתב אישום. עוד לא נוצרה תוכנית הלייף-סטייל שתעלה על הטיפ שיעזור לי לפתוח את הבוקר עם חיוך. אז רוב החבר'ה בשנות ה-20 לחייהם יאמרו אותו דבר, אבל אני תמיד טענתי שלי זה קצת, אבל רק קצת יותר קשה מאשר לשאר. או קיי, התחייבות זו התחייבות, אז לקחתי נשימה עמוקה, כזו שלוקחים לפני אקט שהולך לסחוט ממך הרבה אנרגיות, פתחתי את הדלת ויצאתי אל עולם טוב יותר. עולם מחויך וחיוני.

 "זה הבן של עוזי ודפנה? הוא תמיד מיוסר. קרוב לוודאי שהוא שיכור"
תצלומים : sxc 

הראשונים לפגוש אותי בגרסתי המעודכנת הם השכנים מהקומה השלישית שפוסעים באטיות אל תוך המעלית, שבמרכזה אני עומד - עוף מוזר המחופש לפרה קדושה עם חיוך מזויף וכוס קפה שחור במרקם בוצי עד מוצק. הבעתם המטופשת ומלאת סימני השאלה אמרה את הכול: "זה הבן של עוזי ודפנה?! הרי הוא תמיד מיוסר. קרוב לוודאי שהוא שיכור.. כן! הבן של עוזי ודפנה שיכור!". בסופה של שיחת חולין קצרה ואנמית נופפתי להם לשלום, ונכנסתי למכונית, מפנים בהדרגתיות את המשמעויות והקושי הטמון בשבוע הזה. לֵמה לעזאזל הכנסתי את עצמי? ישנו תמהיל שכולל תוכניות בוקר ברדיו, צפירות פראיות בכביש ושמיים מעוננים, והוא זה שמהווה מתכון לחורבן מוחלט של לפחות חצי מהיום שלכם. אבל אני מחייך ויהי מה! בחייכם, קראתי פעם שאפילו חיוך מאולץ משחרר אנדורפינים.

 

וכך ידידיי, בלי ירידה לפרטים קטנים וזניחים, חולפים להם ימי ראשון ושני והתחושה היא ממש כאילו נזרקתי אל תוך אוטופיה מזרח-תיכונית. נדמה שהמשמעות של המנטרה "תן חיוך - הכול לטובה" פרצה כבר את המעטפת החסידית של רבי נחמן מאומן, והנה היא באה מתדפקת על הדלתיים הסגורות והמשוריינות היטב של האישיות שלי. האם אני בדרך להפוך לטיפוס קורן שמפורסם בזכות חיוך מיליון הדולר שלו? גם אם כן, מי שיחוש בהבדל משמעותי יהיו כנראה כולם מלבדי. גם ככה עדיין לא הבנתי לגמרי מדוע כל הסובבים אותי עשו מזה כזה עניין. הרי בחיים הפנימיים שמח לי בסך הכול, זה לא מספיק?


הגעתי כבר לאמצע השבוע, וברזומה שלי רשומים עשרות מקרים של אדיבות בכביש ונועם הליכות דו-סטרי מצד פקידות קבלה, קופאיות, מוקדניות, שכניי לספסל ההמתנה בקופת חולים, ואנשים שיכורים בתור לשירותים. בדיוק כשנשקלה אצלי כבר האפשרות לאמץ את המניירה לצמיתות, זה קרה. נשברתי. אולי שרירי הפנים התעייפו, אולי המוח מאס בליהוק לתפקיד שקצת גדול עליו, אולי זו המציאות שהכתה בי והבהירה לי שלשנות סדרי עולם זה לא בדיוק העסק שלי ואולי סתם היה נראה לי מטופש לנסות להוכיח לעצמי דברים שנבעו מתוך תיאוריות והאשמות של אחרים.


אם עליי לדבר בכנות, אז רק אומר שהניסיון הנחמד לא הוליד שום תובנה משמעותית, רק כמה רגעי הרמוניה קטנים עם עוברי אורח סימפטיים. רגעים שגרמו לי קצת להצטער על כך שלא קורצתי מהחומר ממנו עשויים אלו שמסווגים כ"חייכנים". הניסיון שלי לקבל אינדיקציה "מה היה קורה אם..." לא היה יכול להתקיים בסיטואציות שבהן לוקחות חלק דמויות ארעיות אלא רק אם באמת הייתי נכנס למעגל שאמור היה לתפוס חלק נכבד מהשיגרה שלי. כזה שבו הייתי מייחס חשיבות מסוימת לאופן בו אני נתפש בעיני הכלל.

 

אין לי שום כוונה לצאת מגדרי בכל הנוגע ליצירת רושם חיובי על אנשים. עייפתי מזה. או שאולי פשוט למדתי לחיות בשלום עם העובדה שאני טיפוס שלוקח זמן לעכל אותו, גם אם זה שזור בהרבה אי-הבנה מצד אלו שמשדרים על תדרים שונים משלי. כדי לגרום לאדם לחרוג מההרגלים שהכי מזוהים עמו (בעיקר המגונים שבהם) הוא חייב להגיע עם טונות של נכונות לטובת העניין. אבל תכל'ס, אם הייתי פותח את היום הראשון לניסוי בסניף של חברת הסלולר שלי סביר להניח שהוא היה מסתיים בטרם התחיל או שהטור היה נכתב מתא המעצר שלי.

 

בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
3 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. סמיילי
שגיא 15.04.2014
 
 
2. אדיר!
ליהי 17.04.2014
 
 
3. מדהים.
בועז 18.05.2014
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©