הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תסתכלו עליהם ותראו אותנו
 
אומנם המחזה "בית מרקחת שטרן-בלום" מצטייר כמדכא ומריר, אך לירן עבדי מצא בו סיפור חייכני שמסמל תקווה
מאת לירן עבדי | 24.04.2014
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

כמה כיף להתוודע מדי פעם להתקדמות הרפואה וליכולתה לטפל במחלות שהיו חשוכות מרפא. מנגד, כמה מדכא להבין שבכל הנוגע למחלות "משפחתיות" ארוכה הדרך להבנתן, שלא לדבר על דרכי ההתמודדות עמן. זוהי המסקנה הראשונה שעולה בסיום ההצגה "בית מרקחת שטרן-בלום" שמועלית בתיאטרון בית ליסין. זוהי דרמה משפחתית שעוקבת אחר סדרת אירועים המתרחשת עקב נסיעתה של אלונה, הדמות הראשית, לאפריקה, ואנו הצופים נחשפים לסדקים בחיי משפחתה וקרוביה ההולכים ומתרחבים לנגד עינינו.

 

יונה אליאן-קשת, לעולם מלכת הבמה בעיניי, מגלמת את אלונה, ולא מאכזבת - כהרגלה. היא מציגה דמות אימהית וחמה, שאינה חוששת גם לבחון באומץ גבולות חדשים, גיאוגרפיים ואנושיים כאחד, כאשר מחליטה לפתע לטוס לאפריקה לשליחות רפואית מטעמים הומניים. ילדיה במחזה, בגילומם של ניב פטל ויעל וקשטיין, מוצגים כילדים בעייתיים, בלשון המעטה. האחד נמנע מגיוס בגלל אי התאמה מעורפלת ומסרב לגשת לבחינת הבגרות האחרונה שלו והשנייה מתוארת כעלוקה אנושית שלא עושה חיים קלים מדי לאימה או לבעלה שבקרוב יהפוך גם לאבי ילדיה.

 

הם תומכים בהחלטותיה כשהטיסה הפתאומית נוחה להם, ומתנגדים כשהאינטרסים האישיים שלהם עומדים על הפרק, בשובה משם. משפחת בלהות דמיונית או מציאות מוכרת ומטרידה מתמיד? כאן הצופים אמורים רק לבצע בדק בית אינסטינקטיבי, היכן הם נמצאים במשוואה העגומה הזאת. רשימת השחקנים נסגרת עם מורדי גרשון, בעלה הבריטי של בת הגיבורה, שמגיע בדמות האתנחתה הקומית עם גינונים בריטיים קלישאתיים מעט, וראודה סלימאן, על תקן החברה/שותפה לעסק של אלונה, שמתפקדת כבעלת העסק בזמן היעדרותה של אלונה ומוסיפה נדבך מרשים של אנושיות, ודואגת לקבוע את הפרופורציות ברוב האירועים.

כשמגיעים לענייני משפחה וכסף - גם המדע המדויק מחוויר מפחד. צוות השחקנים
תצלומים: כפיר בולוטין

תפקודה הכושל של המשפחה מקבל חשיפה בוטה בחזרתה של אלונה ארצה ומוצע לצופים כביקורת נוחה, לכאורה, כזו שמקלה על זיהוי הסיבות ליחסים הרעועים המובילים לאצבע מאשימה ומיידית לאלו שמגיע להם, והבעת רחמים כלפי הקורבנות. אלא שלא כך הדבר: תחכומה של ההצגה מתבטא ביכולתה לקדם ולשנות את העלילה, כך שהיא גורמת לצופה לערוך עם עצמו דיון נוסף בדבר אותו עניין שדאג להכריע ביהירות מתנשאת קודם לכן. העלילה מתפתחת, גבולות הראוי והשגוי מיטשטשים, ולרגעים אנו מרגישים שמעלנו בתפקידנו כששפטנו בפזיזות בטרם התוודענו לכל העובדות. רק כשהסיפור נחשף במלואו, אנו חשים בזכות ללבוש גלימה ולאחוז בפטיש השופט, שהרי כעת זכינו לשמוע את כל הצדדים במשוואה. ואם לרגע זה נשמע כאילו משימת ההכרעה הפכה לפשוטה יותר, קהל השופטים מגלה בצער שהאמיתות הרבות מביאות משתנים רבים המקשים על הכרעת הדין.

 

חלק גדול מהמריבות נולד בבית המרקחת, והן צפו בין בית העסק לבית המשפחה. הדימויים מרחפים באלגנטיות מול עיניי הצופים: בני המשפחה יכולים לטפל באחרון הלקוחות באופן המקצועי ביותר, באמצעות המילה האחרונה בתחום התרופות. אלא שגם הגלולה החזקה בעולם לא תמצא מזור למגוון הבעיות שבני המשפחה מתמודדים איתן כעת. הסוף המטלטל מגיע עם המונולוג של אלונה, אשר בוחר בצד הפסימי ומוכיח שגם בשנת 2014, בשיא פריחתה של הרפואה המודרנית, כשמגיעים לענייני משפחה וכסף - גם המדע המדויק מחוויר מפחד.

 

המחזאית גורן אגמון והבמאי אלון אופיר יצרו דרמה משפחתית שובת לב, מהסוג שנכתב עליהן "תסתכלו עליהם, תראו אותנו". היא מזכירה לנו את המשפחה שלנו, מדובשה ועוקצה. ברגעים רבים במהלך ההצגה נדמה שהקהל מנסה לשכנע את עצמו שאצלו זה לא קורה. אלא שההכחשה הטבעית והכה-אנושית הזאת מתפרקת מול עינינו, וככל שההצגה מתקדמת, כך פנינו האמיתיות, שהסתרנו עד כה, נאלצות להיחשף בבושה. היצר השלילי שבתוכנו יטען כנראה שהתוצאה הסופית בעיקר מרירה, מדכאת כל ניסיון לתקווה ולא משאירה טעם של עוד. אבל אם נרצה להביט בנושא מהצד החיובי, נגלה שמתחת למעטה האכזבה שעוטף את העלילה, מסתתר סיפור מעט יותר חייכני, כזה שמסמל תקווה וציפייה לאור כלשהו שמתקרב.

 

אותה תקווה שמתוארת בהצגה אומנם אינה מסנוורת באופטימיות יתרה, אבל היא שם, קיימת ונצחית מתמיד. התקווה הזאת מציגה לנו אלמנה שיגונה לא מנע ממנה לגלות את העולם מחדש, זוג שמבין שרק סובלנות הדדית תציל אותו מעצמו וילד נצחי שנזכר לבסוף שהשעון המעורר לכניסה לבגרות שלו צלצל מזמן. גם אם שבריר האור הזה מרגיש לפעמים רחוק ואינו מנחם דיו, ההצגה מלמדת לא לוותר ולהמשיך במסע לאורכה של המנהרה, גם אם היא עלולה לפעמים להיות חשוכה ומייאשת.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©