הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לאן אני רצה?
 
אורטל ניצחון מספרת על רגעיה האחרונים של אישה יקרה לה, ומתחרטת על כל הזמן המבוזבז
מאת אורטל ניצחון | 06.06.2014
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

כבר תקופה שהיא מרגישה לא טוב. כל כך הרבה אנשים אמרו לה לוותר על הסיגריות, וכמה שניסתה להפסיק, לא הצליחה. כי הטענה שלה תמיד הייתה שחיים פעם אחת. אי אפשר לוותר על החיים ועל מה שיש להם להציע. רצתה לכבוש את העולם. אף פעם לא הייתה מרוצה, במיוחד לא מעצמה, תמיד יש יותר ויותר טוב. בגלל כל אלה קשה לה להעריך את הרגע כשהוא מתרחש.

 

״איזה בזבוז״ היא לחשה לי שוב ושוב בזמן ששכבה על המיטה בבית החולים. ״עכשיו זה הסוף״. הסתכלתי עליה ורציתי לבכות, רציתי לפרוץ את הדלת ולרוץ רחוק. היא לא בכתה, אז ריחמתי עליה פחות, קשה לרחם על אנשים חזקי נפש. היא פשוט בהתה בי במבט קצת מקנא ומתחרט, בטח משחזרת לעצמה ורואה הבזקים של כל חייה שחלפו, של הרגעים שיכלו לשנות את המצב הבלתי נמנע שהיא נמצאת בו עכשיו,  את הסוף.

 

היא המשיכה לבהות וללחוש ״איזה בזבוז״ בעודה מנענעת את הראש מצד לצד. לא הרחיבה, פשוט ניסתה להשלים עם הרגע, עם הקץ. אבל ההשלמה מעידה על כך שהכול נגמר ושהיא מרימה ידיים. אולי בגלל זה אני מעריצה אותה -  היא אף פעם לא ויתרה, למרות שלא עשתה בחייה יותר מדי. בעצם לא באמת. אמרתי לה שלפרוש לא תמיד מעיד עלינו שוויתרנו, אבל הפעם זה בדיוק ככה.

הזמן לא עושה את שלו, ויש לו רק חסרונות. הבנתי זאת ככל שהקידומת בגילי עלתה
תצלומים: sxc

בניגוד לכל תחושה רעה במהלך החיים, הזמן לא עושה את שלו, ויש לו רק חסרונות. הבנתי את זה ככל שהקידומת בגיל שלי גדלה. אני מצפה שהכאבים והפחדים שמלווים אותי יחלפו, עד שאני לא מבינה שהם יעברו רק כשאעזוב. הכאב והפחד מלווים אותי כל חיי. החבר, האקס, החברה, העבודה, ההגשמה, הפדיחות, הפספוסים, הסיגריה, המבוכה, האכזבה, פחד הבמה, הכישלון, ההצלחה, הדחייה וכל מה שלא עובר לנו כל יום בראש וכל לילה לפני השינה.

 

רק כעת, כשאני יושבת מולה, אני מבינה כמה זמן בזבזתי. אני לא רוצה להגיע למצב הזה, כי הזמן חשוב והוא חומק בין האצבעות. אני מסתכלת עליה ונותנת לכאב את מקומו. דמעה יורדת ומחפשת מקום לעצור. היא מסתכלת עליי, לא מחייכת ולא אומרת דבר, עוצמת עיניים ונושפת החוצה אוויר. שקט. אני נוגעת בה והיא לא מגיבה, המכונות משתוללות והאחיות נכנסות. כולם משתגעים ומזיזים אותי. אחרי דקות ארוכות האחות פונה אליי ואומרת שהיא מצטערת אבל שנגמר לה הזמן.

 

היא לא סבלה אם זה מה שמנחם אותי. אבל זה לא, כי אני יודעת שאם הייתה סובלת היא הייתה חיה באמת. אם רק הייתה נותנת לכאב ללוות אותה בלי להתעלם ממנו, ולתת לימים לחלוף. היא לא סבלה, כמו שחשבתי שעליה לסבול. ועכשיו היא עזבה מלאת חרטה. יצאתי בסערה מהחדר, עם דמעות שסללו מסלול לאורך הפנים והתחלתי לרוץ רחוק. עד שהתעוררתי. 

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©