הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
איך שוכחים אותו?
 
במשך חודשים פינטזה רוזי חכמון על חיים משותפים. עכשיו היא מנסה להפסיק להתגעגע אליו, ולדמיין איך נראה העולם בלעדיו
מאת רוזי חכמון | 19.06.2014
 

>>>  העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

מזל שאני לא זוכרת את הטלפון שלו בעל פה, כך לא אישבר ואסמס לו שאני מתגעגעת. מחקתי את המספר שלו יום אחרי שהבטיח להתקשר כדי שנדבר עלינו, אבל מאיזושהי סיבה החליט שזה לא רעיון טוב. או שאולי אני סתם מפרגנת לעצמי יותר מדי וכנראה שהוא אפילו לא חשב עליי.

 

זה כל כך מתסכל. את מעבירה שעות על גבי שעות בלחשוב על בן אדם, בלפנטז על החיים איתו, להעביר איתו מלא חוויות, כשבפועל את מבינה שהצד השני נמצא במקום כל כך אחר, שלא רק שהוא לא חושב עלייך אלא שפשוט לא אכפת לו.

 

החברות שלי אומרות שהוא פחדן, שאין לי מה לייסר את עצמי, ושלא יכולתי למנוע דבר "הפעם זו באמת לא את". אבל אני רציתי את זה. באמת שרציתי לתת לו הזדמנות, להרגיש, להתרגש ולנסות. לא ביקשתי ממנו שום הבטחה אלא רק נכונות. שייקח אחריות על עצמו ועל המילים שהוא רוקם בתוך החלום, ושיפסיק להסתתר מאחורי תירוצים עלובים וקורבניים ולהתיש אותי בשטויות.

 

בפגישה השנייה שלנו, ישבנו בבר בתל אביב וכשהוא שאל אותי אם אני באמת מוכנה לזוגיות, חייכתי. האמת שקצת פחדתי, אבל הוא היה נורא בטוח בעצמו והחלטתי להישאב. וזה משגע אותי, אם מראש הוא לא היה מוכן לחלוק את המרחב שלו, אז למה הוא לא חסך ממני את כל זה?

נמאס לי לרצות למות בכל פעם שהוא לא מתקשר חזרה
תצלום: sxc. תצלום לובי: מורן חלפון

הוא ישב מולי ופשוט היה שם - דיבר, סיפר ולא ניסה יותר מדי. צמצם מרחקים באיטיות. וככה עברו להם כמה שבועות או חודשים. כשטוב לך מי סופר. ספק מתקרבים ספק מתרחקים. מצד אחד זה העציב אותי, מצד שני התנחמתי בעובדה שלפעמים הוא שם. עד הרגע בו החלטתי באומץ רב לפקוח את עיניי, ולדרוש את מה שמגיע לי. נמאס לי לרצות למות בכל פעם שהוא לא מתקשר חזרה, ואם יש אלוהים בשמיים, אני מבקשת שלא יזכיר לי את זה.

 

בינתיים, אני מנסה להסיח את דעתי מכל הזיכרונות הארורים שמתעקשים להיכנס לתוך המחשבות, ולהכאיב לי דווקא עם הרגעים היפים שהיו לנו. מרוב עצבים נכנסתי לאוטו ונסעתי עד קיסריה, יש משהו בנהיגה שמרגיע אותי. "כואב אבל פחות" אומר פוליקר. סעמק גלגל"צ. אפשר שיר אחד שלא יזכיר לי אותו?

 

כשקמתי למחרת, החלטתי שהיום יהיה טוב ולא משנה מה. חייכתי מול המראה, למרות שהשיער שלי לא היה במצב רוח טוב, ויצאתי. מזג האוויר האפור באמצע חודש מאי לא הרתיע אותי, גם העובדה שהיד שאחזה בכוס הקפה עשתה תנועה לא נכונה, וגרמה לכתם בחולצה החדשה שלבשתי, לא שברה אותי. עליתי הביתה להחליף חולצה, לא סיפור גדול. נכון? על מי אני עובדת? כנראה שגם העולם לא בנוי כרגע לקשר.

 

נשברתי. הורדתי את הבגדים וחזרתי למיטה. אני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת לקול שלו, לראות את השם שלו בטלפון, כשהוא שולח הודעה. אני מתגעגעת לגוף שלו, לעיניים המבריקות שלו שמתכווצות כשהוא מחייך. אני מתגעגעת לאופטימיות שלו, שאצלו תמיד הכול בסדר. וזה נכון, הכל באמת יהיה בסדר. זה חייב להיות נכון כשאין תחליף. 

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©