הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שרופה ומחורפנת
 
מאז שנתקלה בתמונה הרומנטית של האקס והחדשה שלו, אורטל ניצחון מחפשת דרכים להרגיע את הכאב
מאת אורטל ניצחון | 03.10.2014
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

הזמן הוא התרופה הכי טובה הוא עוד משפט סתמי ואפור שאנשים מבוגרים המציאו בשביל לתת לעצמם סיבה לקום בבוקר אחרי שחוו כאב. אני חושבת שמי שבאמת אוהב, יודע לאיזה כאב אני מתכוונת ולא עוזב ומשחרר. זה אותו אחד שגורם ללב לפעום במהירות, ולנשימה להיעתק בכל פעם שפוגשים אותו. כאב שמרגישים כבר ברגע הראשון כשמבינים שאנחנו מאוהבים, ומפחדים מהרגע בו הכול יתפוצץ לנו בפנים. כשזה נגמר, ונשארים עם הכאב, עוד אפשר לקרוא לכך אהבה או הצד המאוד רע שלה. אבל אם אחרי שהזמן חלף מגיע הרגע בו אני נחשפת לתמונה שהיה כדאי שלא הייתי רואה לעולם - נמחק בשנייה כל הזמן שעבר מאז הפרידה, ועכשיו צריך להתחיל להתמודד עם הכול מחדש.

 

העבר מתעורר ובועט בכל הגוף, בעיקר בחדר השמאלי בלב ששמור לו. חץ אחרי חץ, ולראש אין שימוש מיוחד מלבד לפעולות פיזיולוגיות. הוא סתם נלווה ומכיל עיניים ודמעות לכל אותם רגעים שורפים ומחרפנים. כעת, עולות כל שאלות הלמה והאיך: למה דווקא היא? מי הוא בכלל? למה זה קורה לי? אחריהן באים הנפילה, השבירה, הדמעות והכעס. אוהו, הכעס. בהמשך יצטרפו המיטה, הכרית, הטלפון והסיגריה ואחריה עוד אחת ועוד אחת...

הייתי רוצה שמישהו ישאב את כל הזיכרונות המיותרים מהראש שלי 
תצלומים : sxc

זאת אהבה. מאלה שלא משחררות, שלא נותנות מנוח ושאין מהן מפלט. גם לא אחרי שהזמן עבר, ובטח לא אחרי שהלב החליט לחרוט את הרגשת הבית שחשתי כשהייתי איתו, ובמשך הזמן לעבוד עליי ולגרום לי להאמין שאני בסדר כשנגמר, שהוא כבר לא שלי ולא איתי, ולעולם לא יהיה. כל הזיכרונות המיותרים שהייתי רוצה שמישהו ישאב אותם מהראש שלי או שפשוט אשלח יד ואוציא אותם משם, מתוכי. כל מה שאני רוצה הוא לשחרר אבל הלב שלי מתעקש להיאחז.

 

האמת היא שאני כנראה פשוט שרוטה מדי בשביל העולם הזה. אני די בטוחה שהייתי ככה לפני, אבל הבן אדם הזה גרם לשריטה שלי להיצרב וחרט לי אותה עמוק. אין אחד שמבין ויכול בכלל לדמיין כמה אני שונאת את זה בעצמי. אין עם מי לדבר, עם מי להתייעץ וממי לקבל הסברים. היום אני מקבלת את שקיים בי ותמיד יהיה. ניסיתי את כל הדרכים והשיטות אבל העובדה היא שהאהבה מצאה לה את מקומה והתנחלה שם, טוב לה.

 

מה רע לה אצלי בחדרים של הלב? אני גם הייתי נשארת. אהבה ללא תנאים, ללא בגידות וללא מעצורים, טהורה ובעיקר עיוורת. שכותבים עליה באמצע הלילה, כי הראש לא יכול להחזיק את כל המחשבות בפנים, ובו בזמן מזילים דמעה. עכשיו אני מרגישה אבודה. פעם היו לי את כל התשובות וכל הרצונות לקום, לעשות מעשה ולדפדף כל רגש לא רצוי. חכמולוגית. הלוואי והייתי יודעת איך ממשיכים מכאן אבל לאף אחד אין תשובה. גם לא לי.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©