הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ב(ל)וז לכתומי המדים
 
להיות אוהד של קבוצת תחתית זה כמו להיות אימא פולנייה. כאוהד של בני יהודה הוא מרגיש כמי שחי מהסבל ומתנהג כמזוכיסט. ככה זה כשהזיכרונות מהקבוצה שליליים בלבד. להלן הסיפור על טעות גורלית שנעשתה מזמן, אי שם בסיני
מאת ערן רז | 28.11.2007
 

קשים הם חייו של אוהד הכדורגל במדינת ישראל. גם משום שכמעט הכול קבוע מראש (הקבוצות שייאבקו על האליפות, ואלה שייאבקו נגד הירידה) גם בגלל הרמה הירודה, ובנוסף לכל זה, הכול משודר ביוקר. אבל הכי קשה זה להיות אוהד של קבוצת תחתית. לכן, מדי פעם אני נזכר באותה טעות שעשיתי בדרך חזרה מסיני לפני 17 שנים. זה הסיפור שמסביר איך ילד אשכנזי בן 12 אוכל אותה בגדול למשך שארית חייו, בטעות שכל אב בהווה או בעתיד מחויב למנוע מבנו. זה הסיפור האישי שלי, על איך נהייתי אוהד של בני-יהודה.

הכל מתחיל בדרך חזרה מחופשה משפחתית בשבת, בסיני של 1990. מכיוון שגדלתי באילת, זה היה עניין של מה בכך להחליט לשכור מכונית, ובצורה הכי ספונטנית להיזרק בחופי סיני. זה היה אמצע יוני, מזג האוויר המושלם לסיני, לפני החום הכבד, כך שאני לא יכול להאשים את השמש על שהיא זו שדפקה לי את הראש, וגרמה לי להוציא שטויות מהפה. אני אפילו זוכר שזה קרה ב"פיורד", אותו מפרצון קטן שנמצא קילומטרים ספורים מהגבול, ומהווה נקודת תצפית פופולרית.

אימא שלי לקחה את אחי הקטן לקנות קולה בקיוסק, והשאירה אותי ואת אבא שלי לבד ברכב, ועל כך לעולם לא אסלח לה. מכיוון שהמרחק לגבול הוא קטן, והגובה במקום הוא רב, אבא שלי חיפש ברדיו את התוכנית "שירים ושערים", ולצערי הרב, ערך איתי את "שיחת הכדורגל" הראשונה בחיי. עד אותו הרגע באמת שלא ידעתי כלום על הנושא, ומבחינתי מדובר היה במשחק תמים שמשחקים בשכונה, ולא במפעל ענקי המייצר יריבויות על בסיס יום יומי.

קשה להיות אוהד של בני יהודה
תצלום: אלוני מור מהאתר של הקבוצה

“אז איזו קבוצה אתה אוהד?” הוא שאל אותי. מכיוון שבגיל הזה חשוב להרשים את ההורים, בעיקר בשיחות שכאלו, עניתי: “אני? אני הולך רק עם הטובים, רק עם מקום ראשון". ואז הוספתי: “מי מקום ראשון עכשיו?” וכאן חפרתי לעצמי את הבור בו אני שקוע עד היום. באותה עונה לקחה קבוצת בני יהודה את האליפות היחידה בתולדותיה. זה היה שילוב של מזל גדול עם עונה גדולה, דבר חד-פעמי, סוג של נס שלא יחזור עוד. אז אמרתי לו שאני אוהד שלהם. לשם ההגינות אני זוכר שהוא ניסה למנוע ממני עגמת נפש: “תשמע בן, הם קבוצת תחתית לאורך כל ההיסטוריה שלהם, קבוצה שכונתית בלי אוהדים וגב כלכלי, השנה זה חד-פעמי". אבל התחינות לא הועילו לו. התעקשתי ליהנות מהרגע, ומכיוון שהוא אוהד בית"ר ירושלים, יכולתי לצחוק על כך שהם מתמודדים בתחתית. איפה אני ואיפה הוא היום.

שנה אחת לפני כן, אותה שאלה הייתה מזכה אותי במכבי חיפה, שנה אחר כך הייתי זוכה במכבי תל-אביב. אבל זה כנראה לא היה היום שלי או השנה. אני בחרתי לשאול דווקא באותו הרגע, בנקודה היחידה בכל ההיסטוריה שבני יהודה הובילו את הטבלה.

מאז אני תקוע עם קבוצת תחתית, וכידוע, קבוצה אי אפשר להחליף. כל שנה המטרה היא אחת ויחידה - לשרוד. אין הנאה מהכדורגל אלא מדובר במלחמה מתישה ומתמשכת. כששחקן שלך נכנס עם הכדור לרחבת היריב, במקום לדרבן אותו לעשות מהלך מתוחכם, אתה צועק לו ליפול כדי שאולי יסחט פנדל (כי ברור שהוא תיכף ייאבד את הכדור). בכל פעם שבועטים כדור אל עבר המסגרת, אתה מתפלל שהוא לא ייכנס, לא משנה שזה הכדור הכי קל בעולם, כי אף פעם אין שוער בשער.

אך הכאב הכי גדול הוא שלא ניתן ליהנות מרגעי נחת בכלל וההרגשה היא שבשלב מסוים אוהדי קבוצות תחתית הופכים לסוג של מזוכיסטים. בעונה שבה הקבוצה לא נאבקת כנגד הירידה, אנחנו פשוט לא מסוגלים להשלים עם זה. אנחנו בטוחים שאו-טו-טו יבוא המשבר, והבועה תתפוצץ, שייגמר המזל ונחזור לתחתית. יותר מכך, אם זה לא קורה, תחושתנו היא שהייתה עונה משעממת.

למה אלוהים

כל הזיכרונות שלי מהקבוצה הם זיכרונות שליליים: הכוכב של הקבוצה, ניקולאי קודריצקי, נהרג (באותו היום לא יכולתי ללכת לבית הספר מרוב דיכאון); הינצלות מירידה בדקה התשעים (הדמעות של חזי שירזי); עונה אחר כך ירדנו ליגה (את חגיגות העלייה, שנה אחר כך, אני לא זוכר!); הפסדנו בגמר הגביע להפועל תל אביב, למרות שהיינו טובים יותר וחטפנו שישייה בפעם הראשונה והיחידה שלנו באירופה.

למרות הכל, ובכל זאת - בני יהודה את האחת והיחידה (למה? אלוהים? למה?). להיות אוהד של בני יהודה זה כמו להיות אימא פולניה - הסבל הוא הדבר היחידי שגורם לך להרגיש חי.

תשע שנים מאוחר יותר, אותה הסיטואציה - המשפחה חוזרת מסיני. אבא שלי עוצר לתצפית ב"פיורד", אימא שלי יוצאת להביא משהו לשתות, הפעם לבד, כי אחי הקטן מעדיף להישאר עם הגברים ברכב ולשמוע כדורגל. “אז את מי אתה אוהד?” שואל אותו אבא שלנו. “מי מקום ראשון?” הייתה התשובה הצפויה. “הפועל חיפה...”, “אז אני אוהד שלהם", הוא הכריז בגאווה. אני ואבי הסתכלנו זה על זה, וידענו שאין טעם אפילו לנסות ולהסביר לו את הטעות שזה עתה עשה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
5 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. תכלס
רונן 17.12.2007
 
 
2. מזדהה לגמרי - ייאוש
ניר 06.01.2008
 
 
3. ידידי הטועה
ג'קי 07.01.2008
 
איזה עיוות של המציאות
ירון קלנר 15.03.2008
 
 
4. אח שלי אני איתך
אבי לוי 26.01.2008
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©