הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
"לא נעים" מת מזמן
 
גם אילן ארנון משנה את דעתו: שלוש שנים אחרי המחאה החברתית הוא בוחן מחדש את מה שקושר אותו לארץ, ולא חושש לומר: נגמרו לי הסנטימנטים
מאת אילן ארנון | 02.11.2014
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

 

זה היה כמעט לפני שנה כשאני וחברה שלי ניהלנו שיחה בשעת צהריים, שהתנהלה כדיון באו"ם, על בעד ונגד הירידה מהארץ. באותה שיחה כנה חברה שלי תפסה את טיעוני הבעד לרדת, ואני נחרץ בעמדתי הייתי נגד. טיעונים על קשיי שפה, קושי רגשי, משפחתי וכמובן רגשות האשם, הם אלו שהובילו את טיעוניי. שנה אחרי, אינספור מקרים, אירועים, חדשות וטוקבקים שקראתי, הפכו אותי לקול צף. אחד שלא מחפש לרדת מהארץ כרגע, אך בהחלט יכול לקבל את העניין בהבנה עם אפשרויות לעתיד. ללא ספק שינוי דרמטי בגישה הישראלית דטרמיניסטית שהייתה לי רק שנה קודם לכן.

 

אז איך בשנה אחת זנחתי את כל טיעוני ההגנה שלי? לא המילקי גרם לכך ואפילו לא מחירי הדירות הגבוהים, השחיתות או פערי המעמדות המאמירים. אלא פשוט עניין של הפנמה והבנה בכל הנוגע לקבלת החלטות אנושיות. ההיחשפות לתופעה במהלך השנה מוססה את הטיעונים שלי באותו יום אביבי לאט לאט, כשאל מול הקלישאות שלי צצו הוכחות בסיסיות המפריכות אותן. סיבת קשיי השפה הפכה לא רלוונטית נוכח הידיעה שישראלים רבים המתקשים ממני בשפות, הצליחו למצוא את מקומם בארץ חדשה, ולהסתדר יפה. עברית היא שפת האם שלי וזה לא נתן לי כאן יתרון עד כה. אולי דווקא עברית כשפה נוספת במקום אחר נחשבת לפלוס. אנחנו חיים בכפר גלובלי, לא כך? ובכלל שפה רוכשים, ואפילו די מהר.

 

בנוגע לקושי הרגשי אני מבוצר בעמדתי. להרגיש זר במקום שאמור להיות הבית שלך זו אחת ההרגשות הנוראיות מכל. ניתן להבחין בכך  בלא מעט קהילות של עולים לארץ שסובלות מקשיי קליטה. ובכל זאת, לחיות מהיד לפה, בחוסר כלכלי, כשאתה נלחם על מיקומך כל הזמן, זו הרגשה שמשתווה ואף מאפילה על הקושי. אני באמת ובתמים יכול להבין אנשים שמוכנים לפגוע בתחושת הביתיות שלהם בשביל להתקיים בכבוד. רק כבוד, לא יותר. אנשים היום עושים דברים חמורים בהרבה כדי לשמור על כבודם.

רגשות האשם חדלים להתקיים וכך צריך להיות. שדרות רוטשילד, קיץ 2011
תצלום: מורן חלפון. תצלום לובי: sxc

קושי משפחתי הוא עניין של תפיסה. ההורים שלי יכעסו עליי קשות אם אחליט לעזוב את הארץ. יחד עם זאת, ויש שיאמרו שזה סוציומטי מצדי, אישתי לעתיד וילדיי יוכלו להעריך מאוד את המהלך. הגעגועים לארץ יהיו עזים והניתוק יגדל, אך לגבי המשפחה הגרעינית זה כבר סיפור אחר. אנחנו בסך הכל חיות, ויצר ההישרדות שלנו בכל הנוגע לתא המשפחתי הוא גדול. בשלב מסוים אדם מקים לו תא משלו העולה בחשיבותו על התא המורחב. אני מאמין שגם במקרה זה, הפגיעה במשפחתיות מתאזנת  מול רצון השמירה על התא הגרעיני.

 

מעל כל התובנות שלי, הכי התחדד  עניין רגשות האשם. אותם רגשות אשם שחדלים להתקיים, וכך צריך להיות, ברגע שאדם מרגיש שלא טוב לו. הכול כמובן, במסגרת החוקית. מחנכים אותנו תמיד להיות עצמאים, לבחור את הנתיב שמרגיש נכון ועושה לנו טוב. אז אם נוריד את הקלישאות הללו לרמה המעשית אנחנו יכולים להגיד שלגור בארץ לא עושה לנו טוב, ולפעול בהתאם. לא נעים לשמוע, אבל ללא מעט אנשים זה נכון. יש לנו עבר קשה, עם היסטוריה לא קלה, מחויבות וזיקה. אבל מה עם ההווה שלנו? כמה העבר עוד יכתיב את זיקתנו למקום? כמה עוד חוסר הנעימות על אותם ימים נוראים תגרום לנו להיאחז בקרקע? כנראה שלא הרבה. רגשות האשם על עזיבת הארץ מתחילות להתפוגג, כי ככה חינכו אותנו. הרי אנחנו הישראלים לא פראיירים.

 

אולי אותם פוליטיקאים שמפמפמים בנו את רגשות האשם הם אלו שצריכים להתבייש? זו שאלה רטורית, כמובן, הרי הם אלו שגרמו לזיקה והיסטוריה כואבת להיות בטלה בשישים לנוכח התנאים הבלתי אפשריים לקיום כיום. אולי הם אלו שמפוררים את החלום הציוני? הם אלו שהרימו להנחתה כך שלאנשים כבר אין סנטימנטים. קל לומר איך היה בעבר ומה עשינו, אך אלו משפטים שבאים לכסות על הקושי של ההווה, שפשוט לא מטופל ולא נראה שהולך להשתנות.

 

אז "לא נעים" מת ממזמן, וזו המציאות העכשווית, ואותה צריך להפנים, ובה צריך לטפל אם רוצים לשמור פה על האנשים. שלוש שנים עברו מאז המחאה הגדולה, וכמעט אפס שינויים קרו בעקבותיה, נותנים את התחושה שלהישאר ולנסות לשנות זו משימה בלתי אפשרית כמעט. אולי הדרך היא דווקא לקום ולעזוב. כשאנחנו מנסים לעזוב חברה סלולרית, פתאום נלחמים עלינו וזו ההרגשה שאנחנו רוצים לקבל. אני עדיין לא עוזב, עדיין לא רע לי ברמה הזו. אבל אם יום אחד זה יקרה, אני לא אפסול זאת כלל. אתגעגע למשפחתי, יהיה לי קשה בהתחלה, אצטרך ללמוד שפה חדשה אבל יהיה לי בית, אוכל לשלוח את הילדים לחוגים ולקנות אוטו וסל קניות מכובד. במשקל המאזניים הדמיוני שלי זה שווה יותר, ואני לא מתנצל על כך. 

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. תרד מהארץ, לפני שתתבגר ותיתקע פה
אחותך 19.02.2015
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©