הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא כמו שחשבנו
 
טלי פיסחוב קוראת תיגר על התפיסה הרווחת לגבי אלימות בין בני זוג, ומתארת בסיפור קצר פרי דמיונה איך מערכת יחסים כזו יכולה להתקיים
מאת טלי פיסחוב | 15.12.2014
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

לעולם לא הייתם מנחשים – היא הרי כל כך רגילה, רחוקה אלף שנות אור מכל דימוי שגוי, לגבי איך אישה כזו אמורה להיראות. היא לא טיפשה, כנועה או צייתנית. לא חסר לה בטחון עצמי ויש לה דעה. היא מעולם לא בנתה את חייה סביב בן זוגה. היא משכילה, קרייריסטית, בעלת תחביבים ואף נחלה לא מעט הצלחות. כמו כולם, גם היא לא ניחשה שתיקח אי פעם חלק בסטטיסטיקה המפוקפקת הזו. אחד הגורמים המרכזיים לשכיחות התופעה של אלימות כלפי נשים, הוא היעדר שוויון בין המינים הנובע בעיקר מהניסיון להמשיך לקיים את הדומיננטיות של הגבר בחברה, ולשמר את ההגמוניה הפטריארכלית.

 

פסיכולוגים ואנשי מקצוע רבים ניסו להבין וללמוד את הגורמים לאלימות, ויותר מכך, את הסיבה מדוע כל כך הרבה נשים נשארות בתוך המסגרת הכואבת. האם יש להן פחד ממשי מן המוות וחוששות שבעזיבתן הן מעלות את הסיכון להיפגע? האם זה החשש שילדיהן יילקחו מהן? או האם התלות הכלכלית בבן הזוג היא כה אבסולוטית? בולשיט! אני לא קונה את התאוריות בשקל הללו, ואת התחושות שמלוות אותי, ומכעיסות אותי, בחרתי לתאר בסיפור קצר, פיקטיבי אבל מדויק מבחינת תחושותיי, ולצערי גם תחושותיהן של לא מעט בנות שאני מכירה:

 

היא הייתה אחרת, לא התאימה לאף ממצא מחקרי או דיאגנוזה פסיכואנליטית. אין להם ילדים, היא לא מפחדת למות, ומשכורתה מכובדת דיה לקיים אותה בכבוד. הסיבה שנשארה אתו לאורך כל השנים היא הסוד הכי כמוס שלה. היא אוהבת איך שהוא מכאיב לה. זו יכולה להיות כל אחת. אפילו היא. אפילו את. אפילו אני. כן, גם אני בחרתי להיות עם גבר כזה, חיפשתי אותו הרבה זמן. אותו גבר שיכיל את המינון המדויק מבחינתי שבין אלימות לרגישות. כי רק ככה אני מסוגלת לענות על צרכיי הפנימיים ולפתח קשר רגשי.

חיפשתי גבר שיכיל את המינון המדויק שבין אלימות לרגישות
תצלומים: sxc

זה מין ריגוש שמתחיל בקצות האצבעות וגורם לי לזרמים בגוף. להפסיק לנשום כשהוא מתקרב אלי, לנחש מתי החיבוק ייגמר בצביטה ונגיעה תתערב עם סטירה. אני משתוקקת לסימני האהבה הסגולים והכחולים, שמעטרים את גופי, הסתגלתי לגורלי ולמדתי להפיק מהכאב והסבל הנאה מינית. ואז מצאתי אותו במקום הכי חשוך ושפל שאפשר. ראיתי אותו עומד שם, אבוד. בוהק בתוך כל הלכלוך כפנינה יקרה ונדירה. תחושת דה ז'ה וו. ריח מוכר של בית.  זיהתי אותו וכמהופנטת נמשכתי ישר אליו. גבריותו הכריחה אותי להיות הכי נשית שיש. האיפוק שלו שחרר אותי מכל רסן. את מה שחיפש – חפצתי למסור. את מה שכמה לו,  לי בכמויות. כל אותם הדברים שהוא נזקק לפרוק, השתוקקתי להכיל.

 

הוא הסביר שהצורך לשלוט, נובע מתוך מצוקה למאבק לשליטה עצמית, וביקש ממני לא לבטל זאת. כרעתי ברך לפניו ונישקתי את ידיו והוא הרביץ לי. אוי, כמה שהוא הרביץ. קיבלתי הכול. הפצעים הפתוחים שלי, המיסו אותו. הוא נשף עליהם בעדינות וטיפל בהם עד שהגלידו, לפני שהכה שנית. הוא פייס אותי, ליטף  והבטיח שבפעם הבאה לא תהיה פעם הבאה. "נשבע לך" לחש לי באוזן, בעדינות שכמוה לא נתקלתי לפני כן. "כמה שאני יותר מכאיב, ככה אני יותר אוהב" אמר והרגישתי בעננים.

 

הוא ביקש שאצביע על מקומות כואבים, ונישק אותם. משם כבר לא הייתה דרך חזרה. החיבור היה מיידי. התערבלו זה בזו, כאילו שתי נפשות פצועות מצאו זה את זו. עיני הגדולות, אולי גדולות מדי, הביטו היישר לתוך עיניו. כקוראות עליו תיגר. היה לו קשה עם זה, ובכוונה לא הסטתי מבטי. עם הזמן הוא קרא לי מיוחדת וידעתי שעברתי את המבחן שלו.

 

ברור שאני מיוחדת, כי אם לא, אז אני מוזרה, סוטה או חולה. אני מעדיפה להיות מיוחדת. אז תאבד איתי שליטה. תרגיש פתוח וחופשי להוריד מעצמך שכבות מעיקות של איפוק ורסן. תשתחרר מהכבלים של הנורמה. תהיה סוטה, פריק, גבר. תהיה כל מה שתחפוץ להיות. איתי ורק איתי. הוא התמכר אליי. עם הזמן, אמר שאין לו צורך לשלוט ולהכאיב יותר, שהוא מרגיש גבר בכל שנייה. הוא לא הרים עלי יד כבר שנה, שלושה חודשים ו-23 ימים. אני נזכרת באותם הימים שאהב אותי כל כך חזק, עד כאב, עד זוב דם. נזכרת ונאחזת בימים שבהם באמת אהבה אותי.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©