הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא מוכן לפרידה
 
גם כשמסביב רומזים לו שאולי הגיע הזמן לשחרר, מאור רחמני בודק את המקום של "התקווה 6" בחייו. אין מה לעשות, הוא עדיין מאוהב
מאת מאור רחמני | 20.12.2014
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

עדיין לא מצאתי את הדרך לתאר את החשמל שיש באוויר בהופעות של "התקווה 6" והאמת היא שהפסקתי לחפש. יש רגעים בחיים שגורמים לצמרמורת בגוף, כאלה שאי אפשר, ולא צריך לנסות להסביר. רגאיי תמיד היה האהבה הכי גדולה שלי בעולם המוסיקה, ואחרי בוב מארלי באה התקווה.

 

הלהקה נכנסה לחיי ב-2007 עם הלהיט הגדול ביותר שלה עד היום  "אם אפגוש את אלוהים" ומיד הגשימה עבורי את השילוב המושלם בין מוסיקה ישראלית לרגאיי. או יותר נכון רגאיי לייט. תימהונים עם ראסטות לא תמצאו בהופעות וגם לא ריח של ירוק או חום. רגאיי סאחי, על הגבול הדאנסהול. בזמנם, גם "כל יום מחדש" ו"אני אשיר לך שיר" פרצו ללב המיינסטרים וזכו להכרה ארצית, אך לא מעבר. "התקווה "6 היא להקת רגאיי ומקומה הטבעי, כמו בכל מקום בעולם חוץ מג'מייקה, הוא על נייר, במחתרת. וטוב שכך.

 

ארבעה אלבומים תוך שבע שנים - הספק לא מבוטל מצד מי שביססה את מעמדה כלהקת הרגאיי המצליחה בישראל, עוד לפני יציאת אלבומה הראשון.  עומדים מאחורי הלהקה האחים לבית משפחת גליקמן - עומרי הוא הסולן ושלי מנגנת על קלידים. השניים, עם רון ליניאל (תופים וניהול מוסיקלי) הקימו את ההרכב ברחוב התקווה 6 ברמת השרון, והם שנתנו את הטון. לאורך הדרך התחלפה קולקציה של גיטריסטים, במשחק כיסאות גדול שנמשך עד היום. בנוסף להם, במהלך הפקת האלבום האחרון שני חצוצרנים גויסו למערכה.

משהו זז אצלי בהופעה האחרונה. חשבתי - מה אני עושה פה? "התקווה 6"
תצלומים : נעם גרינר

הפועל תל אביב ו"התקווה 6" אלו שני מפעלים ענקיים בחיי. אני לא משווה מבחינת כמות האהבה ואופן הבעתה, שכן לכל אהבה בחיים יש דרך משלה. אבל כמו שאני אוהד הפועל, כך אני אוהד את "התקווה 6". לאן שהן יגיעו - אלך אחריהן. איפה שהן יופיעו - אהיה שם. שורה שנייה או שלישית, קרוב לבמה, קצת לפני הגרופיות של השורה הראשונה, אלה שהגיעו כדי לצלם את עומרי הסולן. 

 

משהו זז אצלי בהופעה האחרונה. זו הייתה הופעת צהריים ביום שישי ב"זאפה" הרצליה והגיעו הרבה חבר'ה בגיל העשרה וגם לא מעט הורים עם ילדים על הכתפיים. מה שגרם לי לחשוב איך זה שאני עדיין מגיע להופעות, עם אותם שירים פחות או יותר, והילדה החמודה שיושבת על אימא שלה, שלא נולדה כשהלהקה הוקמה, מכירה את כל המילים? מה היא עושה פה? או בעצם - מה אני עושה פה?

 

התבגרתי עם הלהקה וכל שיר מסמל עבורי תקופה. אחד מזכיר את האקסית, אחד מזכיר שיש לי חלום להגיע לג’מייקה יום אחד, ואחר מבטא את האהבה למדינה, לבית ולצבא. ישנם גם שירים שמביעים ביקורת פוליטית-חברתית נוקבת, וכשהיא מובעת דרך הצלילים הכיפיים האלה, אי אפשר שלא להיות מגויס אליה. והשאר - מוסיקת רגאיי-דאנסהול ישראלית, ציונית ומחאתית, שנראית כמו האשטג, אבל נשמעת כמו החיים שלי.

 

"ולפעמים תוהה איך לא נכתב הוא על ידי" זו שורה מתוך "שיר השירים" אחד ההשירים האהובים עליי. כי כך אני מרגיש רוב הזמן - כל כך מחובר למילים. כל אות ותו הם בדיוק אלה שהייתי כותב ומלחין, אם הייתי חלק מה"התקווה 6" .בעצם, אני "התקווה 6".

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©