הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
50 גוונים ליציאה מהארון
 
ליזי אליה קריספין כותבת על החיפוש שלה אחר זהות מגדרית, והיא רוצה לשתף במסקנות ובהשלכות שלהן על כול אחד ואחת מאיתנו
מאת ליזי אליה קריספין | 23.12.2014
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

לפני כשנתיים, בעודי ממהרת לאחד השיעורים, הבטתי על הבנות המתוקתקות במכללה בה אני לומדת, והיה נדמה שהן פשוט היו משוכפלות. היו להן האיפור, הפן, נעלי העקב והבגדים הנכונים. אבל יותר מכל, מה שקפץ לי לעין היה התיק. זה ניקר לי במוח יותר ויותר עד שהבנתי מדוע אני מוטרדת: התיק היה סמל סטטוס שייצג את הנשיות שלהן. תהיתי ביני לבין עצמי איך בטבעיות הן הבעלות הגאות (ללא תרתי משמע) של תיק כזה, ולי בא בטבעיות להיות הבעלים הגאים (תרתי משמע) של תיקי צד זרוקים או יותר גרוע - של תיק גב מגושם, שקיבלתי מהמכללה, רחמנא ליצלן.

 

מדהים איך הדברים הקטנים מפעילים את גלגלי הקרנת הסרטים בראש במהירות מסחררת. התחלתי לבחון את עצמי איך נהגתי לאורך השנים, והבנתי בדיעבד שתמיד הייתה לי זליגה לכיוון נישת הטום-בוי. איפור? מעולם לא היה אצלי חובה. השיער? לא גרר אחריו התעסקות יתרה, ובוודאי שאני לא מאמינה בפן. הנעליים? גולת הכותרת בקולקציה שלי היו אולסטאר מזויפות מתאילנד עם הדפסי קומיקס, כשלא עלה על דעתי שיש נעליים יותר מגניבות. באותו רגע, עיבוד המשמעות של התיק הנשי הסתכם לכדי תובנה אחת: הכתובת הייתה על הקיר, ובמשך 26 שנים פספסתי אותה חזק.

 

לפני כשלוש שנים, בגיל 26, החלטתי להתעמת עם מה שקינן בתוכי: לבדוק אם אני באמת נמשכת לבנות או אם התירוצים שרצים לי בראש למה אני לא, אכן מוצדקים. זה היה לאחר טיול ממושך בקצה השני של העולם, בו החלטתי שאני מיישירה מבט לכל העניינים הלא פתורים שיש לי עם עצמי, ושהפעם הם יישברו וישפילו את מבטם קודם. עד אז לא הייתה לי שום התנסות לסבית אלא רק מחשבות והתאהבויות בחברות הסטרייטיות שלי, אבל כנראה שכל מה שהייתי צריכה לעשות היה לקבל החלטה. ואכן, כחצי שנה לאחר מכן, הכרתי את האהבה הנשית הראשונה שלי. 

חברותיי הטובות בטוחות שרוב הלסביות הן נהגות משאית
תצלומים : sxc

האהבה שלנו הייתה גדולה מהחיים, סוערת ומלאת דרמות, כיאה לאהבה ראשונה ולאהבת נשים, ועדיין לא ידעתי מה קורה איתי. שלא תבינו לא נכון, ברגע שהייתי שם - הייתי מוכנה להצהיר לעולם שהאהבה שלי היא אישה או כמו שחברה אמרה לי באותה תקופה: יצאתי מהארון עוד לפני שנכנסתי אליו. עם זאת, לאור השינוי  לא הייתי בטוחה מי אני או איך אציג את עצמי בפני העולם: סטרייטית מתנסה? דו מינית? לסבית? היה לי קונפליקט.

 

חיפשתי הגדרה פנימית, אבל ידעתי שברגע שאכניס את עצמי לקופסת ההגדרות, תתלווה לכך חוברת הוראות למתייג החברתי, שתגיד לעולם מי אני, בעוד שלי לא היה מושג, ופשוט לא יכולתי להכיל את זה. לפני כחצי שנה, בניסיונות לחקור ולהבין את התהליכים שאני עוברת, הקשתי במנוע חיפוש של TED את המילה Gay ונתקלתי בהרצאה: "50 גוונים של גיי" של האמנית אייאו טילט רייט (iO Tillett Wright) שעשתה לי סדר בבלגן.

 

טילט רייט מספרת בהרצאתה על התובנות שלה על אותן קופסאות חברתיות שאנחנו מכניסים אחרים. על פי הן, אם את לא 100% סטרייטית, את נופלת לקטגוריית הקבוצה ההומו-לסבית, אך היא הבהירה שבין אותן קצוות של סטרייט והומו, יש סקאלה שלמה של אנשים שנופלים למה שהיא מכנה שטח אפור. אבל  מי שלא נמצא בתוך הקהילה פשוט לא מכיר. לאחר צפייה בהרצאה נחתה עליי תובנה שנייה: באותה השוואה חיצונית לבנות המתוקתקות מיקמתי את עצמי בקצה הקיצוני של הסטריאוטיפ הלסבי כמעשה האדם הסטרייטי, בדיוק כפי שעושים כולם.

ויליאמסון: "ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מהפחדים"
 

אל תבינו אותי לא נכון, אני מתה על סטרייטים. רבים מחבריי הקרובים הם סטרייטים, אבל גם הם שוגים בתפיסותיהם על להטבי"ם בכלל ולסביות בפרט, בדיוק כפי שאני עשיתי בתהליך הגילוי העצמי שלי. כיום אני לא בטוחה אם זה מטריד או מצחיק אותי שחברותיי הטובות בטוחות שרוב הלסביות הן נהגות משאית שמטרתן בחיים היא להפיל אותן. כלומר, להעביר אותן לצד האחר לפחות לבילוי אחד, בלשון העדה. אבל נחשו מה - אנחנו לא. כמו שטילט רייט אומרת, קהילת הלהט"בים חיה על ספקטרום הרבה יותר רחב מזה.

 

כבר פגשתי לסביות שהנשיות פשוט נשפכת מהן, וגבר הומו לחלוטין שהגבריות שלו לגמרי הצליחה להטעות אותי. כפי שאומרת הקלישאה: הבגד לא עושה את האדם, והפנימיות היא החשובה באמת. אני מתנצלת מראש על רמת הדביקות האידילית הגואה כאן, אבל כולנו דינמים ומשתנים ככל שהזמן עובר, ולכן זה לא הגיוני לקבע את עצמך או את האחר בהתאם לסטריאוטיפים חברתיים. באשר אליי, אוכל לומר כי בתהליך הקבלה של התווית החדשה שרכשתי - לסבית, הבנתי שהמהות שלי לא השתנתה ואת הזהות שלי אכתיב בהתאם לערכים שאני מאמינה שנכונים לי.

 

יהיו ימים שמתאים לי יותר להבליט את הנשיות שלי, וימים שממש בא לי בטוב מראה טום בוי. לכן, תשחררו מהקופסאות החברתיות, שימרו על ראש פתוח, ובמיוחד אהבו את עצמכם כמו שאתם. מריאן ויליאמסון כתבה ש"אין שום-דבר נאור בלהצטמק, כדי שאחרים לא ירגישו חסרי-ביטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר, אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מהפחד". אמן!

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. כל הכבוד לך סיסטר!
Jane Doe 23.12.2014
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©