הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כוחה של מילה
 
דנה שטרן צפתה בראיון עם אלוף בן, העורך הראשי של "הארץ" במסגרת פינצטה, וחזרה מלאת סימני שאלה
מאת דנה שטרן | 26.12.2014
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

הרבה אנשים הם קוראי כותרות. ככה נשארים בעניינים בלי להעמיק בתוכן, בלי להשקיע במחשבה ביקורתית על הכתב והאידיאולוגיה שלו. בולעים את האותיות המתנוססות על דפי העיתון, שלאחר מכן נשארות להדהד במוח וממשיכים הלאה. גם כך, במספר מילים מצומצם, לכתב יש השפעה עצומה עלינו. אני מודה ומתוודה שפעמים רבות כשקראתי כותרות וקריקטורות של עיתון "הארץ" התחשק לי לצרוח.

 

קיוויתי שלמילים האלה אין הרבה השפעה. אם פרסמו קריקטורה של ביבי מטיס מטוס לתוך בניין התאומים בניו יורק, כחלק מהקונספירציה שלישראל יש יד בטרור, לאן עוד ירחיקו לכת? דווקא בגלל תחושת הזעם עניין אותי לשמוע מה מפספס רוב הציבור בישראל שלא מנוי על העיתון. אם העיתונות מייצגת את קולות העם, כיצד כיום העיתונות שברובה מייצגת את השמאל מתקיימת בימים בו השלטון הוא בידי הימין? האם העיתונות באמת מייצגת את הציבור? לכן, איך עיתון "הארץ" ממלא את תפקידו נאמנה?

 

כחלק מסדרת מפגשי "פינצטה" אותה מקיים בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל, צפיתי בראיון שערך המרצה שלומי ברזל, עורך מדור הספורט לשעבר ב"הארץ", עם העורך הראשי של  "הארץ" אלוף בן. למרות שחשבתי על דיון מסעיר ואמוציונלי - הראיון התנהל על מי מנוחות ועסק באחד השינויים הגדולים אליהם הוביל בן בתפקידו כעורך - שימת דגש על המהדורה הדיגיטלית. המהלך העיקרי החל בפברואר 2013, כאשר "הארץ" הפך להיות העיתון הראשון בארץ שגובה תשלום על כניסה לאתר האינטרנט.

לא מתיימר להיות עורך עיתון של המיינסטרים. אלוף בן ושלומי ברזל 
תצלומים: קטי טודורובסקי

לדברי בן, אומנם הוא הראשון שהוביל לצעד הזה, אך הוא לא המציא את הגלגל. "אנשים כבר למדו שצריך לשלם על תוכן" הוא הסביר והוסיף כי שיטה דומה נהוגה גם ב"ניו יורק טיימס" ובאתרים בינלאומיים גדולים אחרים. הסיבה המרכזית למהלך היא שהרגלי הקריאה משתנים, ואנשים רבים עוברים מקריאה בעיתונות הכתובה לעיתונות הדיגיטלית. עיתונות מסוג זה מאפשרת דיאלוג מתמיד עם הקורא באמצעות טוקבקים, ולכן יש להשקיע בה ולשתף גם את הקורא הדיגיטלי בכיסוי העלות. באופן שלא הפתיע אותו, אך הפתיע את רובנו, המהלך המערכתי משביע רצון והציבור מוכן לשלם.

 

בנוסף, השינוי נובע מהתפיסה לפיה עיתון צריך להיות עצמאי כלכלית. ואם כבר בסוגייה זו עסקינן, נשאל בן על עמדתו בנושא "חוק ישראל היום". לטענתו, מדובר בחוק צבוע. אומנם הוא מבין את מניעי התומכים בו, ואת החשש הכלכלי של עיתונאים אחרים, אך יש לו בעיה עם חוק שתפור באופן מדויק כלפי אדם או גוף, ולכן הוא מתנגד לו. יתרה מכך, לדבריו, המחוקק לא צריך להתערב בחופש הביטוי באופן כה בוטה.

 

חלק אחר בראיון עסק בדיון סביב גבולות חופש הביטוי בעתות מלחמה - זכות יסוד במדינתנו, אשר מנופפים בה להצדקת כל פרסום שמתנגש עם ביטחון המדינה, ומעורר מחלוקת ציבורית קשה. אין חולק כי "הארץ" מזוהה עם הצד השמאלי במפה הפוליטית, ויש שיגידו כי עם השמאל הקיצוני. לאחר מבצע "צוק איתן" מנויים רבים עזבו את העיתון בטענה שהוא עושה דה-לגיטימציה למחנה השמאל. מתברר שיש כאלה שבעיניהם גם ההגנה על חופש הביטוי יכולה לחצות את גבול הטעם הטוב.

 

לא דוגל ב"שקט יורים" 

 

עם זאת, טען בן, כי העיתון סיקר את "צוק איתן" באופן דומה לכלי תקשורת אחרים ואף פרגן לממשלה. לטעמו הם היו אפילו "צמחוניים מדי" והוא כעורך לא דוגל באמרה "שקט יורים". אך תשובתו לא סיפקה את הקהל, ששאל כמה פעמים מה עבר בראשו כשאישר את המאמר של גדעון לוי "הרעים לטייס?" בן השיב כי לוי היה הראשון שהבין שהמבצע הזה הוא לא רק כמה הפצצות, ולפנינו מלחמה ארוכה. "הוא בסך הכול רצה להקים קול זעקה אם זה מוסרי להפציץ בתים של אנשים" הסביר.

 

אך האם זה מוסרי לפגוע ברגשות הציבור? והאם בעתות מלחמה ראוי שלצד הביקורת, צבא התקשורת, שמשמש בעל כורחו כחלק מגוף ההסברה של המדינה, יפעל לצד צבא ההגנה לישראל? התשובה לכך חשובה במיוחד במקרה של "הארץ" שמתפרסם בשפה האנגלית, במסגרת העיתון הבינלאומי של "ניו יורק טיימס" המופץ ביותר מ-180 מדינות ברחבי העולם. תפוצתו הנרחבת הופכת אותו לכלי התקשורת הישראלי המשפיע ביותר על דעת הקהל העולמית בכל הקשור למדינה. עובדה זו באה לידי ביטוי למשל בראיון שהתבצע ב-CNN במהלכו הוצג מאמר מערכת של "הארץ" בו נטען כי רק מיעוט ישראלי מזדעזע מהרצח של הנער מוחמד אבו-חדיר, ואף צוטטו משפטים מתוך קטעי העיתון.

 

לכן, בין אם עורכי העיתון מעוניינים בכך, ובין אם לא, מעצם חשיפתם הבינלאומית הם מהווים חלק מפניה של המדינה. השאלה היא איך הם מעוניינים שהפנים של המדינה ייראו. מדבריו של בן ניתן להבין כי המעמד לא מרגש אותו. הוא מסביר כי העיתון לא עובד עבור מפלגה כלשהי, והם מחפשים את נקודות השינוי ואת העמדות המרחיקות לכת. העיתונות אותה הוא מציג היא לא בהכרח שופר של דעת הקהל אלא סמל לחופש הביטוי, ומבחינתו, כל עוד המידע מנומק או מבוסס - יש לפרסם אותו.

 

מה אנשים יגידו

 

ייאמר לזכותו של בן שהוא לא מתיימר להיות עורך עיתון של המיינסטרים. "אי אפשר כל הזמן לחשוש מה אנשים יגידו בעקבות הכתבה" הוא טען. בשונה משאר העיתונים "הארץ" לא מנסה למתג את עצמו כ"עיתון של המדינה". להפך, מטרתו העיקרית היא להשמיע את הקול שלא מבטאים במקומות אחרים. בהתאם לכך הם מחפשים כתבים מלאי סקרנות ובעיקר מרדנים. "מה שנראה היום קיצוני אולי מחר ייראה מובן מאליו" הוא הסביר, וכדוגמה נתן את זכות ההצבעה לנשים, שבעבר נראתה אבסורדית והיום היא זכות מוכרת. לדבריו, ההיסטוריה נכתבת על ידי רדיקלים ולא על ידי אנשים בעלי עמדות מתונות.

 

ואכן, ב"הארץ" ניתן להבחין לא פעם בעמדות מרדניות אלו, כגון אמרתה של העיתונאית עמירה הס לפיה "יידוי אבנים זו זכות וחובה מולדת של מי שנמצא תחת שלטון זר". עמדה מרדנית או הסתה לאלימות? תשפטו בעצמכם. לקראת סוף הראיון, התבקש בן לבחור אחת מבין שלוש אופציות: האחת שיצחק הרצוג ייבחר בבחירות - רק לא ביבי, השנייה שיהיה הסכם שלום עם הפלשתינאים, והשלישית ש"הארץ" יזכה בתואר העיתון האמין ביותר על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה. ללא היסוס הוא בחר באפשרות השלישית.

 

אלא שנתונים שהובאו בספרו של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים", בצירוף אמירתה של הס, הותירו אותי עם סימן שאלה גדול. האם רדיקליות היא בעצם הסתה לאלימות? האם בניסיון להביא לשינוי כל האמצעים כשרים? אני מקווה שמשאלתו של בן תתגשם, והעיתון יזכה להיות האמין ביותר. עם זאת, כולי תקווה שהמודעות לאחריות המוטלת על כתפיו תהיה לנגד עיניו. שכן, מן הראוי שעיתון יהיה מודע לכוחה של המילה, כי מילה חזקה ממכה, במיוחד כשהיא משפיעה על מדינה שלמה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
2 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. אהבתי את הכתבה.
נויה 27.12.2014
 
תודה
דנה שטרן 11.01.2015
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©