הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לזרום זה אחלה תירוץ
 
כל הניסיונות של דניאל כהן ללמוד לקח ולא להתאהב כל פעם מחדש - עולים בתוהו. אבל היא מנסה בכל זאת למצוא נחמה קטנטונת
מאת דניאל כהן | 12.01.2015
 

 >>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

אני מאשימה את עצמי בכך שאני לא לומדת מהטעויות שלי. לפעמים אנשים אומרים לך על משהו שהיה ונגמר: "לא נורא, העיקר שקיבלת שיעור לחיים". אז זהו, שאני לא. לא למדתי, לא הפנמתי  ולא אברח מהטעות הזאת עוד פעם. אני אלך ישר אליה, אחבק אותה ואחשוב לעצמי שאולי רק הפעם משהו יהיה שונה.

 

במחשבה שנייה, אני מאשימה את הלב שלי. הוא האשם העיקרי, שמסרב בכל תכלית להקשיב לרציונל, מעיף כל איתות חירום שהמוח שולח לו, בוחר לעצום עיניים, להקשיב אך ורק לעצמו ופשוט משתלט לי על כל העניינים. כל מה שנותר לי, הוא ללכת אחריו ולהתעלם מכול ההיגיון שבמצב.

 

הבטחתי לעצמי שלא אתאהב שוב. שלא אניח את הלב שלי בידו של מישהו אחר ואלך שולל אחריו. הבטחתי לעצמי לא להיקשר, לא להתפשר ולא להיכנס למערכת יחסים אבודה מראש. אז אמרתי את זה אלף פעם, אבל מה זה משנה באמת? שוב הלב מושך, מתעתע וגורם לי להתעלם מכול טעויות העבר ופשוט לזרום.

 

וואו, לזרום. זאת אחלה מילה או יותר נכון אחלה תירוץ. כמה פעמים אמרתם בחיים "בואו פשוט נזרום ונראה". וכמה פעמים הבנתם שאין באמת דבר כזה? מדובר באשליה, בהתנערות מאחריות, בתירוץ שיגרום לנו להרגיש פחות אשמים ופחות אחראים למצב. אבל תמיד בסוף, כשהזרימה נגמרת, ואנחנו נותרים עם אותן הדילמות שעמדו בפנינו בהתחלה, אנחנו מבינים שאלא אם כן היינו דגים במים, אין דבר כזה באמת לזרום. זאת רק מילה שגורמת לנו לדחות את כל סימני השאלה, שחוזרים בגדול לאחר מכן.

כל נגיעה של מישהו מרגישה כמו אלף סערות
תצלום: מורן חלפון ; לובי: sxc

הסיפור שלי התחיל כשפגשתי בחור לפני ארבעה חודשים, וכבר מהתחלה הבהרתי לו שאני לא הולכת להתאהב, ולא רוצה להיכנס למשהו רציני וכבד. "אז בוא פשוט נזרום" אמרתי לו ומאז אני מרגישה אשמה. זרמנו ביחד כמה חודשים, ובלי לשים לב, נסחפתי שוב למערבולת של רגשות מעורבים, כזאת שרק נשים יכולות להיכנס אליה, ונראה לי שהתאהבתי.

 

ומתי הבנתי את כל זה? רק עכשיו, אחרי שהכול נגמר. אחרי ששוב נשארתי עם חור בלב ועם אשמה אחת גדולה. למה אני לא יכולה ללמוד מהטעויות שלי, למה? נקשרתי אליו, נתתי לו להיקשר אליי, נפתחתי אליו, התאהבתי בו, גרמתי לעצמי לחשוב שאולי הפעם יהיה אחרת. אבל לא. זה תמיד נגמר, תמיד נכשל ותמיד משאיר אותי עם מועקה אחת גדולה, מיליון שאלות פתוחות, אשמה רצינית ואולי גם עם תקווה שבפעם הבאה  אתן לראש שלי להחליט ולא ללב.

 

בתור בחורה שכל רגשותיה חשופים כמו עצבים בכל הגוף וכל נגיעה של מישהו מרגישה כמו אלף סערות, אני בבעיה. כשכל כאב מורגש פי אלף, כל אהבה שורפת את הלב וכל עצב הוא ים של דמעות בלתי פוסקות ולילות ללא שינה, אני חייבת לדעת להיזהר, להישמר, להיסגר ולנעול את הלב שלי מאחורי אלפי חומות הגנה.

 

אבל הבעיה הגדולה שהלב תמיד ימצא את הדרך לתעתע שוב ולגרום לי לאהוב ולכאוב, להתעצבן ולחייך, להרגיש למעלה ולמטה, כל פעם מחדש. אז אולי בפעם הבאה רק אדע ללמוד מהטעויות שלי, ולא ארגיש כל כך אשמה. 

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©