הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ביבי מעצבן אותי
 
אילן ארנון לא מבין איך אדם שחצן, שמקבל החלטות תמוהות ושלא מפרסם מצע כמו בנימין נתניהו, הולך כנראה להיבחר שוב לראשות הממשלה
מאת אילן ארנון | 17.02.2015
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

בנימין נתניהו מעצבן אותי. מאוד. חברה שלי תמיד טענה שאני אדם שלא מתעצבן מספיק. אני מסכים איתה. לרוב אני מעדיף להחליק על דברים רק בשביל לא להיכנס לקרביים של התחלואים הסובבים אותנו, ולמאבק בטחנות רוח. אני מוותר מראש רק כדי לא להתעצבן עוד יותר. יש בכך משהו אידיוטי וחכם בו זמנית, וכך אני חי את חיי. אבל ביבי, את העצבים עליו אני לא מצליח להשקיט.

 

מעצבן אותי שבעוד חודש ייערכו בחירות, וביבי לא מוכן ללכת לעימות. ואם כן יילך בסוף זה יקרה אחרי מסע שכנועים ארוך ובתנאים שמתאימים לו. יותר מכך, הוא לא מוכן לפרסם מצע. מעצבן אותי גם שמיוחסים אליו כל כך הרבה אי סדרים: בקבוקים, אלכוהול, נרות, גלידות, טיסות ומעל לכל - שרה. מעצבנות אותי ההחלטות התמוהות שהוא לקח לאחרונה: לנאום באו"ם, להתקיף בסוריה ובכלל הקדמת הבחירות הללו תוך פחות משנתיים תוך פיטוריהם של שר האוצר, שרת המשפטים וכל השרים ממפלגותיהם. כבר שלושה חודשים שאף אחד לא דואג לנו. לא שלפני כן היה דבש. והכי מעצבן אותי שלמרות כל הדברים המעצבנים הללו הוא כנראה יהיה שוב ראש הממשלה.

 

איך יכול להיות שאדם שמתעתד להיות ראש ממשלה לא מפרסם מצע, לא אומר מה תוכנית ההבראה הכלכלית שלו, מה הוא הולך לעשות בנוגע לבעית הפלשתינאים, לעזה ולביטחון בכלל (המנטרה של "איראן מסוכנת" היא לא מצע, היא תקליט שבור). איך יכול להיות שאדם שלא אומר כלום, ולא מתחייב על שום דבר, יכול בעצם לתקן משהו? או לפחות לתת דין וחשבון? ההחלטה למלא פיו מים מונעת מתוך ההנחה שהוא שוב ייבחר, ולכן הוא יכול לעשות כל העולה על רוחו, כי כל מילה לא במקום עלולה רק להזיק לו. זו התנהלות של אדם שחצן. ושחצנות היא התכונה שמעצבנת אותי יותר מהכל.

מה קרה לתשוקה שהביאה אותנו לצאת לרחובות בקיץ 2011 ?
תצלום: זהר שעוני, לובי: חדשות ערוץ 2

אני יכול להבין שיש משהו שמעורר דאגה ביצחק הרצוג, וזו הסיבה שנתניהו מרשה לעצמו להתנהג בזחיחות. הוא משדר רכרוכיות בשפת הגוף, יש לו קול די מצחיק, הוא נמוך קומה ונראה די גמלוני. אבל איך, לעזאזל, כל אלו מתגמדים אל מול התחלואים והמרור שעברנו כאן בשש השנים האחרונות וגורמים לכך שהרצוג נתפס כחלופה לא ראויה? איך כל אלה מתגמדים אל מול העובדה שביבי לא אומר שום דבר? איך המצב שאנחנו נמצאים בו ללא יכולת לקנות דירה, עם פערי שכר אדירים בין העשירים לשכבות החלשות, עם הפחד שכל רגע נכנס שוב למלחמת הריטואל, לא מספיקים בפני עצמם כדי להעביר את המושכות לבחור עם הקול הצפצפני?

 

גם הציבור מעצבן אותי. הוא מעצבן אותי כי הוא אטום. הוא מעצבן אותי כי הוא מקובע. הוא מעצבן אותי כי הוא הולך אחרי ביבי כמו עיוור. סיפור שהיה כך היה: זוג נשים מבוגרות יושב מאחורי חברה שלי באוטובוס. "אני לא מבינה מה רוצים מנתניהו כל הזמן. כל פעם מציקים לו עם משהו אחר שהוא קונה בבית הפרטי שלו. הוא בסך הכל רוצה שאישתו תרגיש מלכה. זה כל כך פסול?" אומרת גברת א' לחברתה. זה כל כך מעצבן. הוא עושה ואנחנו סולחים. למה? מה קרה לתשוקה שהביאה אותנו לצאת לרחובות בקיץ 2011 כי רצינו לשנות משהו במשמרת שלו. הנה הזדמנות, למה אנחנו לא לוקחים אותה?

 

נמאס לי להתעצבן. אני אוהב להיות נינוח, גם ברגעים בהם העצבים הם דבר טבעי. אני באמת מאמין שעצבים הם הרבה פעמים בעיני המתבונן, ולרוב עדיף לא להיכנע להם. אבל לגבי ביבי, ההתנהלות שלו, המצב בו אנו נמצאים, והציבור שבוחר בו כל פעם מחדש, אין לי יכולת לעצור את עצמי. הידיעה שהתחושה הזאת הולכת כמעט בוודאות להימשך עוד ארבע שנים כבר מעוררת אצלי רגש אחר - יאוש.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. כל כך נכון!
מאיה 23.02.2015
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©