הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אושר מבעד למשקפיים משומשות
 
שבועיים של התנדבות בנפאל הרחוקה מילאו את דניאל כהן בזיכרונות שלא תשכח לעולם. למשל, הקנאה שלה בפשטות שהולכת ונעלמת מעולמנו
מאת דניאל כהן | 13.03.2015
 

 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

קיץ 2014, נפאל, קטמנדו 14:00. יצאנו להפסקת הצהריים הקבועה, סמוך לבית הספר בו אנחנו מתנדבים. התיישבתי על הדשא תחת עץ גדול, ופתחתי את קופסת הקרטון בה הגישו לנו את הארוחה. פסטה ברוטב עגבניות, אורז ועוף מכובס, עטופים בנייר כסף, בדומה למה שהגישו לנו בארבעת הימים האחרונים. אחרי שסיימנו לאכול, נותר עוד מזון רב בקופסאות, אז החלטנו לחלק אותו לילדים שהתגודדו סביבנו כמו בכל הפסקת צהריים. הם חטפו בשמחה את האוכל ורצו איתו, כל אחד לפינה שלו, מחלקים אותו ביניהם. מחליפים פסטה תמורת עוף, ודוחפים בידיהם המלוכלכות אוכל לפיהם, כאילו זאת הארוחה הראשונה שהם רואים היום.

 

 הסתכלתי עליהם, על החיוך הגדול שנפרש על פניהם, על הידיים הקטנות שמשמשות ככלי אכילה, על הבגדים המלוכלכים שראיתי לאורך כול השבוע, אותו כפתור חסר בחולצה ואותם כפכפים שגדולים עליהם בכמה מידות. בהיתי בהם כשרצו, צחקו, אכלו, היו מאושרים ונדחקו מולנו רק כדי לקבל מאתנו עוד קצת מהאוכל הנכסף. ואז, בפעם הראשונה מאז שנחתנו בנפאל, בכיתי.

 

מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בפעם הראשונה? אני יכולה להעיד שבקיץ האחרון, בלי יותר מדי תכנונים וציפיות, החלטתי לצאת למשלחת הומניטרית מטעם אגודת הסטודנטים של המכללה למינהל. בפעם הראשונה בחיי החלטתי לטוס לשבועיים בחברת 24 סטודנטים שאני לא מכירה במטרה לעשות משהו טוב בשביל מישהו אחר, בארץ אחרת. מה אני חייבת להם והם לי? ממש כלום. אבל הרעיון משך אותי, ואמרתי לעצמי שבטוח אפיק חוויה מכל זה. אך לא ידעתי עד כמה עוצמתית ובלתי נשכחת היא תהיה.

בהיתי בהם כשרצו, צחקו, אכלו, היו מאושרים ונדחקו מולנו. קטמנדו
תצלומים: נדב כהן יונתן

ההתנדבות בבית הספר ארכה שישה ימים. בכל יום התחלקנו לשתי קבוצות. האחת אחראית על שיפוץ ונראות בית הספר, בעזרת צביעה של המבנים החיצוניים, חידוש מגרש הכדור-יד שאבד לגמרי מתחת לאדמה החולית, בניית גינה וניקיון כללי, והקבוצה השנייה אחראית על העברת תכנים ופעילויות שונות לילדים. בפעם הראשונה שנכנסנו לבית הספר, שנמצא על ראש הר גבוה באחד הכפרים בקטמנדו. לא האמנתי עד כמה הוא יהיה שונה מבתי הספר האחרים שראיתי בחיי. הכיתות חשוכות, והקירות הם למעשה בטון חשוף. השולחנות ארוכים מעץ משופשף, והמחשב היחיד נמצא בחדר המורים הצפוף שנמצא באחת הקומות העליונות. הילדים לבושים בתלבושת אחידה, שאת צבעה הכחול המקורי קצת קשה לזהות כי הוא דהה מתחת ללכלוך הרב שעליה. ואם תהיתם היכן השירותים, יכוונו אתכם לפינה חשוכה ובה חור ברצפה, בסגנון בול פגיעה.

 

אבל כול זה נעלם לחלוטין מעיניי, כשעשרות ילדים קיבלו את פנינו בכניסה. 25 סטודנטים מארץ רחוקה שנכנסים לבית הספר שלהם, זהו מחזה שהם לא רואים כל יום, וספק אם יראו שוב בחייהם, ולכן החיוכים, התהייה וכל ההתגודדות סביבנו, שמילאה בביישנות ובמבטים סקרניים שבו את לבי. תמיד ברקע ילדים אחדים מתרוצצים בחצר, צועקים, צוחקים, מאושרים. כמה אושר במקום כל כך נידח ועני, כמה פשטות, ועד כמה יש לנו לתרום פה. בכל בוקר במשך ששת הימים הבאים קיבלו את פנינו אותם התלמידים, מצפים כבר לראות מה טומן בחובו היום. לאט לאט הם התחילו להרגיש יותר בנוח בנוכחותנו, מתקרבים עוד קצת, לא מתביישים לחבק, לומדים את שמנו, וכל כך שמחים לשתף פעולה.

 

הילדים האלו גרמו לי להבין עד כמה אנחנו משמעותיים בעיניהם. עד כמה אנחנו יכולים לתרום ולשמח אותם, אפילו מדברים שנראו לי שגרתיים ופשוטים. חבורה של ילדים מדהימים וחכמים, שלמרות מגבלת השפה הצליחו לתקשר איתנו, אם בעזרת צחוק, מגע או פשוט דרך עיניים נוצצות, מכירות תודה ושלא מפסיקות לחייך. התחברתי במיוחד לילד בן 11 ששמו שוהן. האנגלית שלו הייתה טובה יחסית ובעזרתה הצלחנו לתקשר קצת יותר. בכל בוקר הוא היה מוצא אותי, מתיישב לידי או סתם עומד במרחק מה ובודק דרך עיניו הסקרניות מה מעשינו היום. גם כשסיים את יום הלימודים, הוא היה מחליף את תלבושת בית הספר, לאותה חולצה צהובה ומכנסיים שחורים שכבר הכרתי טוב, וחוזר אלינו, לצפות בנו עוד קצת צובעים, מנקים ועודרים, עד ששקעה השמש ועוד יום התנדבות היה מאחורינו.

כמה אושר במקום כל כך נידח ועני, כמה פשטות, ועד כמה יש לנו לתרום פה
תצלומים: נדב כהן יונתן

ביום האחרון של ההתנדבות ארגנו בבית הספר יריד גדול. הבאנו מהארץ קילוגרמים רבים של תרומות שאספנו מבעוד מועד-בגדים, בובות, עפרונות לא מחודדים, תיקים, כובעים, איפור ואפילו מדבקות פשוטות. שבוע לפני כן, בארץ, כשארזנו את כל התרומות, הכנסתי כמה בובות משומשות לשקית, וחשבתי לעצמי מי בכלל מישהו ירצה אותן. ועכשיו, כשראיתי את הילדים נדחקים בשורה מסודרת, רק כדי לקבל מדבקה או חולצה ישנה, הבנתי עד כמה יש לזה משמעות בעיניהם. הם קפצו וצחקו, צעקו וחייכו למראה הדברים שהבאנו. נלחמו על כל עיפרון ועל כל מחברת ציור, על כל משקפיים צבעוניים ועל כל משרוקית קטנה. בשבילנו אלו היו תרומות משומשות, בשבילם זה היה עולם ומלואו. 

 

כמעט אף פעם לא ידעתי מה זה להרגיש סיפוק אדיר מנתינה, בלי לרצות לקבל משהו בתמורה. מה זאת ההרגשה לטוס לארץ רחוקה, ולעזור לאנשים שמעולם לא פגשתי ואולי גם אף פעם לא אפגוש. מה שנותר בי אחרי, מלבד הזיכרונות שלא יישכחו לעולם, היא קנאה מסוימת לאותה מדינת עולם שלישי ולאותם ילדים. קנאה מהיכולת שלהם להיות מאושרים מהדברים הפשוטים. מהשמחה הגדולה, מריקוד טיפשי שהמצאנו איתם, מצמיד חלוד שענדתי על ידם ומלב קטן שציירתי להם על הלחי עם אודם משומש. הקנאה לפשטות, ליכולת לחיות בתנאים בסיסיים ולא לרצות רק להשיג עוד, מהאהבה והחום שניתן להעניק בלי תנאים, גם לזרים. נדמה שנשכחה כבר מעולמנו היכולת לגשר בין פערים כל כך גדולים על ידי מגע פשוט וחיוך בעזרת נתינה בלי אינטרסים והכרת תודה וחיבה.

 

כשעלינו על האוטובוס בסיום היום האחרון של ההתנדבות, שוהן נופף לי לשלום בחיוך המבויש שלו. כשהתחלנו לנסוע, המשכתי להסתכל עליו. ראיתי איך הוא הולך לכיוון ביתו, עם ילקוט גדול וחדש על גבו, שקיבל ביריד במקום התיק הישן והקרוע שהיה לו. צפיתי בו הולך עד שנעלם מבעד לגבעה, ותהיתי אם אי פעם אזכה לראות אותו שוב.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©