הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מהססת כל הדרך אל הקלפי
 
מאז ומתמיד הלכה ליזי אליה קריספין בדרכי הוריה שהצביעו לליכוד, אבל היא מרגיש קרועה ממש לאחרונה, כשהחלה לגלות עניין בנעשה במרחב הציבורי
מאת ליזי אליה קריספין | 13.03.2015
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

"אין לי ארץ אחרת". בימים שלפני הבחירות, אני מרגישה את כובד משקלן של מילות השיר האייקוני על כתפיי. הלבטים לאיזו מפלגה להצביע מעולם לא היו קשים יותר בהיסטוריית הבחירות הקצרה שלי. עיקר ההתלבטות היא בין מפלגות המקדשות את הפן החברתי מול כאלה המקדשות את ביטחון המדינה, ודוגלות בארץ ישראל השלמה, מה שמציב אותי בקונפליקט עמוק.

 

מצד אחד, ההנהגה הנוכחית יוצרת תחושה של שחיתות, ונראה כי קבלת ההחלטות בה מושפעת מאינטרסים אישיים הפוגעים באזרחים הקטן. החלפת הממשלה היא חיונית ולכן אני נוטה להצביע ל"מחנה הציוני". שכן, לפי התרשמותי המפלגה מונה כמה פוליטיקאים ערכיים שבאו לעבוד ולשנות ואינם נגועים במחלת השחיתות. מצד שני, כבת למשפחה ליכודניקית מובהקת, כזו שההורים עדיין משתמשים במונח "מערך" כשמדברים על מפלגת "העבודה" המחשבה על הפקדת המדינה בידי אנשים המשתמשים במילה "כיבוש" ויהיו מוכנים למסור שטחים במסגרת הסכמי שלום, מעוררת בי התנגדות.

 

לא תמיד חשתי את המעורבות והאחריות על עתיד המדינה כפי שאני חשה בהן כיום. כמו רבים מבני דורי, נהגתי במשך שנים באדישות מוחלטת. גם אני גדלתי לתוך מצב ביטחוני מעורער, החל ממלחמת המפרץ, בה הייתי קטנה מדי בשביל לקבל את המסכות המפחידות של הגדולים, דרך גלי הפיגועים בערים המרכזיות במהלך האינתיפאדה השנייה, ועד למבצעים הצבאיים של השנים האחרונות. אין ספק שהחיים במדינה מתוחה כמו שלנו גורמים לפתח אופי, אבל גם אדישות. כמה מאתנו לא שומעים חדשות או לא ממש יודעים מה קורה סביבם? התשובה היא שלא מעט, ועד השנה שעברה גם אני הגבתי כך.. אלא שלאחרונה צרמה לי העובדה שבכל פעם שאנשים היו נוקטים עמדה מדינית, חברתית או פוליטית בנושא כזה או אחר - הייתי משתתקת, מהסיבה הפשוטה שלא הבנתי בנושא, ולא הייתה לי עמדה.

מהרגע שהוחלט ללכת לבחירות, הצימאון שלי לשינוי הלך וגדל
תצלומים: מתוך תשדירי המחנה הציוני

תהליך השינוי וההתעוררות החל בסיום הלימודים האקדמיים ונבע מתוך רצון להתחיל בחיים עצמאיים ולהתפתח כלכלית. אני מתעניינת בנדל"ן מגיל די צעיר, ובשנים האחרונות הגעתי לנקודה שאני יכולה להתחיל לתכנן כיצד להשקיע את כספי. מי שנכנס להשקעות, יודע שהוא צריך להיות עם היד על הדופק, ומעורב במה שקורה סביבו, ולכן הורדתי את האפליקציות של כלכליסט, דה מארקר וגלובס. ההתראות לא הפסיקו לזרום, אך לא רק בנושאי נדל"ן - כתבות על יוקר המחיה, שחיקת מעמד הביניים, שחיתויות במגזר הציבורי והמדיני ודוגמאות למודל החברתי-כלכלי בפינלנד, המתנהל בצורה מעולה לעומת כמה שהוא לא מתפקד בארץ - כל אלה חלחלו אצלי ועזרו לי לפתח את המחשבה.

 

ענבל פרלמוטר ז"ל, סולנית להקת "המכשפות", תיארה את ההתעוררות מאדישות בראיון טלוויזיוני, שלאחר מכן הוכנס לשיר "חלום כהה" של אסף אמדורסקי: "יש דברים שהם קיימים בפנים, ואנחנו כאילו לא מודעים להם. כולנו ציניים כל הזמן, כל כך הרבה וקהי חושים, ופותחים עיתון ואומרים 'נו, עוד אסון' אבל זה לא ככה. חבל שהגענו לכזה מצב נוראי בשביל להתעורר ולראות את זה. אני יודעת שאני התעוררתי באיזושהי צורה".

 

הדברים שבפנים מתעוררים כאשר הם נוגעים בנקודות הרגישות והמצב הנוראי מציף אותך. במקרה שלי מדובר בחוסר צדק משווע ועוולות. הביקורת על המצב החברתי כיום, על התנהלותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ובכירים במשק, שלא עושים דבר לשיפור המצב, ואף תורמים להידרדרות מעמד הביניים, שעליו סובבת הכלכלה, עוררו אצלי זעם.

 

החשיפה למידע נמשכה גם בפייסבוק, כאשר הצטרפתי לקבוצות ליברליות שמאחוריהן עומדים גופים שמאלנים, במטרה להיחשף לתכנים חדשים ושונים ולשמוע עוד דעות. קולותיהם דרשו שינוי ומצאתי את עצמי מסכימה עימם. נחשפתי גם לדעות של פוליטיקאיות מ"המחנה הציוני" כמו שלי יחימוביץ', מירב מיכאלי וסתיו שפיר - שלושתן לוחמות חברתיות המפגינות כוונה כנה ומרשימה לעשות טוב במדינה. התחלתי לגבש עמדה והשקפה חברתית נוקבת, אותה התחלתי לבטא, אך עם קושי אישי.

 

לעמוד מול משפחתי המקדשת את צעדיו של נתניהו, הפועלים לשמירה על ביטחון ישראל ושימור הטייקונים אשר "מניעים את הכלכלה הישראלית ושומרים עליה" לדברי אבי, היה לא פשוט. במובנים מסוימים, כבר היה לי יותר קל לצאת מהארון בפני משפחתי מאשר להגיד שאני נגד ממשלת הליכוד ונתניהו, ואף גרוע מזה, להודות שאני מסכימה עם העמדות החברתיות של מחנה השמאל. אבל כדברי השיר: "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את דרכיה, לא אוותר לה, אזכיר לה ואשיר לה באוזניה עד שתפקח את עיניה". ואם זו לא ציונות, אז מה כן?

 

איננו עוד אזרחים קטנים ומבחינתי הקלישאה לפיה כל קול נחשב משקפת את המציאות הישראלית בנקודת זמן מכרעת זו, ולכן החובה המוסרית של ההצבעה על פי רחשי ליבך חשובה. מהרגע שהוחלט ללכת לבחירות, הצימאון שלי לשינוי דוחף אותי להצביע ל"מחנה הציוני" מפלגה גדולה בעלת הסיכוי הגדול ביותר להחלפת הממשלה. גם בפן המדיני, נראה כי מצבנו כיום הוא חסר תקווה ואולי גם כאן הגיע הזמן לנקוט בגישה שונה. עם זאת, הצד הימני שבי לא מרפה וזורע פחד באשר לעתידה הביטחוני של המדינה. האם מנהיגי השמאל אכן ייצגו את דעותיי בהקשרים המדיניים? על מי אסמוך ולמי כדאי לתת קולי? כנראה שאתחבט בשאלות האלה כל הדרך אל הקלפי.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©