הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשהארנק מתמלא, כך גם לבי
 
אחרי שנתקעה בלי כסף בחניון, בזבזה את כל התלושים לחג, ויצאה מ"מנגו" בידיים ריקות, מרי רבין צלחה שבוע בלי כרטיס אשראי
מאת מרי רבין | 03.04.2015
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

את השבוע שלי התחלתי ברגל שמאל. יום ראשון אחר הצהריים ביציאה מחניון. אני מכניסה את כרטיס החנייה, מקבלת עליי את גזר הדין עבור חצי שעה, ומחטטת בכיסים הקטנים ובאוטו בחיפוש אחר 18 שקלים. אך חמישה שקלים לעגלת הסופר ועוד כמה אגורות, זה כל מה שהצלחתי למצוא. ללא היסוס פתחתי את הארנק במטרה להוציא את כרטיס האשראי. מזל שבאותו רגע נזכרתי שאני בתחילתו של שבוע בלי. אז בלי יותר מדי ברירה נסעתי לאחור, וחשבתי את מי אני יכולה להזעיק. למזלי, חברה שעובדת באזור הפכה למלאך המושיע. תזכירו לי שאני חייבת לה 18 שקלים.

                                                                           

המקרה הזה הוא רק דוגמה למחויבות שלי כלפי התהליך. "אחלה דרך להפסיק לבזבז כל כך הרבה" חברה טובה אחרת ניסתה לעודד אותי בעודי מחפשת רעיונות ל"שבוע בלי". אז נכון, על חיסכון בחשבון הבנק אפשר לסמן וי, אבל זה לא היה קל בכלל. שהרי את הקנייה השבועית באינטרנט לא יכולתי לבצע וגם לשמור על המזומנים בארנק היה קשה.

 

כמו נס משמיים, המנהל שלי בעבודה העניק לי את מתנת החג. ציפיתי כמו בכל שנה לסדינים או סט סכו"ם מעפן, אבל להפתעתי הוא הושיט לי מעטפה. "סדינים זה בטוח לא" חשבתי לעצמי, ומיד נרגעתי. פתחתי את המעטפה וחיוך ענק התפשט לי על הפנים. "איזה כיף! תלושים! בדיוק בזמן!" צרחתי מאושר. למרות שעל גב העטיפה לא היה אפשר למצוא את "זארה" את השמחה שלי לא ניתן היה להסתיר. מיותר לציין שכבר באותו יום לא נותר להם זכר בארנק.

בחיים לא חשבתי שבילוי תמים בקניון יכול להפוך לסיוט 
תצלומים: זהר שעוני 

הניסים לא פסקו מלהגיע. את חשבון שעות הבייביסיטר אני רגילה לעשות בסוף כל חודש, אבל משום מה למעסיקה שלי היה חשק לשלם שבוע קודם. וכך, בלי הודעה מוקדמת, חבילת מזומנים הונחה על כף ידי. הרגשה טובה כזו לא חשתי כבר המון זמן. כמעט שבוע, ליתר דיוק. כי כשהארנק מתמלא, כך גם ליבי. אולם את הכסף החלטתי להפקיד בידיו של בן זוגי, כדי שלא אתפתה לבזבזו (וכן, שמתי עין שגם הוא לא מבזבז אותו).

 

בחיים לא חשבתי שבילוי תמים בקניון יכול להפוך לסיוט. אבל זה בגלל שמעולם לא קרה שנכנסתי לשלוש חנויות, וכל מה שיכולתי להרשות לעצמי לקנות היו מתנות לחג בעזרת התלושים האחרונים שנשארו. וכשהמוכרת ב"מנגו" הנידה את ראשה לשלילה, ובישרה לי שאין מספיק נקודות בכרטיס חבר המועדון, הרגשתי כי חרב עליי עולמי. אבל השיא לא איחר לבוא. "הכרטיס פג תוקף. תרצי לחדש?" היא שאלה, כבר לא היה הבדל בין השמלה האדומה שהחזקתי לבין הפנים שלי. שנייה עוד לא עברה והשמלה חזרה להיות תלויה על הקולב, כשאבק דרכים מטשטש את בריחתי מהחנות.

 

ליומיים האחרונים של "שבוע בלי" כבר הגעתי מוכנה. חמושה בכסף קטן לכל מקרה שיפתיע אותי. למרות מיליוני הפיתויים שהיו בדרכי, כמו האפליקציות של Ebay או "עדיקה" לקחתי נשימה עמוקה ודחקתי הכול הצידה. "כמה אני הולכת לפצות את עצמי אחרי השבוע הזה" סימסתי לחברה שעודדה אותי לבחור בנושא לפרויקט. "שטויות, בסוף את עוד תודי לי" היא ענתה. "אודה לה?" חשבתי לעצמי בעודי נזכרת באירוע המרגש בחניון שאיתו פתחתי את השבוע.

 

טעות אחת כן יכולה להירשם אצלי, והיא שלא נפרדתי מכרטיס האשראי באופן לו הוא היה ראוי. הכרטיס החמוד והקטן, זה עם הדפס ה"קמפוס קארד" שמזכה אותי בהנחות (שעוד לא ממש זכיתי לפגוש) נשאר שוכב אי שם בארנק, קרץ לי בכל פעם שפתחתי אותו וממש זעק "השתמשי בי, השתמשי בי!". סצינות כאלו מעלות בי תהיות לגבי תרבות הצריכה. אבל היי, מה אכפת לי? אני את שלי עשיתי.

 

בחזרה לעמוד הראשי של הפרוייקט>>>>

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©