הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קומדיה של טעויות
 
ליזי אליה קריספין חשבה ששבוע בלי הטלפון הנייד ישגע אותה כי היא לא תדע אם הסורים יגיעו לגדר. אז חשבה
מאת ליזי אליה קריספין | 03.04.2015
 

 >>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

אני ליזי אליה קריספין, ואני מכורה לשימוש בטלפון נייד. סביר להניח שהמשפט המתבקש של קבוצות התמיכה "אנחנו אוהבים אותך ליזי" לא יגיע במקרה הזה. אני מאותם אנשים שמבקרי הטכנולוגיה מביאים כדוגמה להרס התקשורת הבינאישית. כאלה שמרוב שהראש שלהם קבור בטלפון, הם נכנסים בעמודים ברחוב ובמפגשים חברתיים עיניהם נודדות בעצבנות לטלפון הנייד כל ארבע דקות בממוצע, כדי לבדוק שאין הודעות וואטסאפ חדשות, מיילים חשובים, כתבות מעניינות מאתרי חדשות. הכי גרוע שלי זה לצייץ בטוויטר, לצ'אקאן בפייסבוק ולצלם לאינסטוש - והכול לעיני החברים הזועמים.

 

לכן, כשהגיע ה"שבוע בלי" באופן טבעי ומעט מזוכיסטי החלטתי להיפרד לשלום מהאיבר המלאכותי הנוסף שלי. למה? כי אין כמו אתגר טוב. ולמען האמת, חשבתי שלא יזיק לי לעשות טיהור מערכות כללי, כשלנגד עיניי דמיינתי ויפאסנה-טכנולוגית שבסופה אגיע לנירוונה. או שאשתגע. ביום שני בבוקר התחלתי בהכנות. כתבתי על דף מספרי טלפון חשובים - אימא, אבא, אחות גדולה (שנבחרה באופן מדגמי לייצג את האחים) עבודה, חברים ואחרים שקבעתי איתם פגישות במהלך השבוע.

 

כתבתי הודעה חגיגית בפייסבוק על ההתנתקות, הודעתי להורים, כיביתי את הטלפון וקיוויתי לטוב. החוקים: הטלפון הנייד האישי שלי יישאר מכובה למשך שבוע שלם, ולא ייעשה בו כל שימוש ו/או בטלפונים ניידים אחרים. דמיינתי שפעולת הכיבוי תהיה הדלוריאן שלי, כמו המכונית מהסרט "בחזרה לעתיד" המחזירה את מרטי מק'פליי אחורה בזמן. אולי ברגע הכיבוי יהיו אפקטים של ברקים ורעמים כמו בסרט? אולי אקבל טלפונים הביתה של אנשים המחפשים אותי בבהלה? אולי הסורים יגיעו לגדר בדיוק בנקודת זמן הזו, יופעלו אזעקות, תפרוץ מלחמה ולא אדע על שום מה ולמה? בכל אופן, ביום שני בשעה 10:29 הכיבוי בוצע ולהפתעתי השתררה דממה צורמת שעקצצה לי בגוף.

דיברתי בקווי כמו בת טיפש עשרה רק בלי הצעקות של ההורים על בזבוז הכסף   
תצלומים: sxc 

במובנים מסוימים התנתקות מהטלפון הנייד היא אכן חזרה בזמן. הטלפון מאגד בתוכו כל כך הרבה כלים שימושיים מעבר להיותו כלי תקשורת. פיתחנו בו תלות וכמובן, כקלישאה הידועה, נעריך אותו כאשר הוא יחסר. לא מאמינים לי? דמיינו לעצמכם שאתם יוצאים לפגישה עם חברים ללא הנייד. אתם נכנסים למכונית ואי אפשר לחבר את הנגן של הטלפון לרמקולים, להפעיל וייז כדי לראות איך ומתי תגיעו, להתקשר על מנת להעביר את הזמן בנסיעה או להודיע אם מתעכבים.

 

כך נראו החיים שלי השבוע. כבר ביום למחרת הכיבוי, הפגישות שלי התנהלו בדרך המיושנת והטובה. נקודות מפגש נקבעו מראש, בשיחה בטלפון קווי, ודרכי ההגעה נבדקו עוד בבית בעזרת מפה. במהלך הנסיעה, העברתי כל חמש שניות תחנה ברדיו, בתקווה ליפול על שיר אחד טוב שאוכל לחיות אתו. הלכתי לאיבוד, טיילתי ברחבי הארץ, הגעתי באיחור, התברברתי עם חנייה, ובכל פעם יצאתי מהמכונית בתקווה שהאדם שקבעתי איתו עדיין מחכה לי בנקודת המפגש. בקיצור, קומדיה של טעויות שאפילו לא קרובה להסתיים.

 

מי שמכיר אותי, יודע שאני מסוג האנשים שיהיו כאלו שיקראו להם תקשורתיים, ואחרים אף יקראו להם חופרים. אני צריכה את התקשורת היומית עם חברים שלי, בין אם בוואטסאפ או באמצעות שיחות ארוכות בטלפון הנייד עם אוזניות קשת סטריאופוניות שרכשתי במיטב כספי. אז מה עושים? מוצאים דרכים חלופיות לתקשר. אחרי שניסיתי את גביעי הקוטג' והחוט, היונה וגם סימני עשן אינדיאניים, פניתי לדרכים אחרות. את הוואטסאפ החליף הצ'אט בפייסבוק אליו התחברתי בערך 23 פעמים ביום ממחשבים אקראיים בעבודה, בבית ואצל חברים, מה שהעיף את כל עניין הוויפאסנה-הטכנולוגית מהחלון.

 

  

את השימוש בטלפון הנייד החליף הטלפון הקווי, בו דיברתי שעות כמו בגיל הטיפש-עשרה, רק ללא הצעקות של ההורים ש"כל דקה עולה כסף". בינתיים, בעולם האמיתי, חברים שלי סגרו תוכניות בלעדיי ודאגו לעדכן אותי באיחור  "שומעת? בחמישי עושים על-האש אצל טל. 21:30 אצלו".

 

אבל הייתה חברה שהגיבה שונה לכל הסיפור. במפגשים הרגילים שלנו לקפה, הטלפון הנייד שלי תמיד על השולחן, כך שתוך כדי שיחות על עניינים שברומו של עולם, שיחות נפש וגם שיחות טראש, אני בדרך כלל פוזלת לטלפון לבדוק התראות, לקרוא הודעות, להשיב להן ולנהל שיחות שלמות עד שחברתי מיישרת אליי מבט עצבני ונוזפת "שחררי את הטלפון!". לכן, הייתי בטוחה שעכשיו כשאני משוחררת מכבלי הנייד ותשומת ליבי המלאה מופנית לפגישתנו, היא ודאי תשמח.

 

כשנפגשנו בשבת עם חברה נוספת לאחר תיאומים טלפונים (קוויים כמובן) ועדכונים בפייסבוק על מקום ושעת המפגש  חטפתי ממנה. "זה ממש נורא שאת לא זמינה! זה ממש לא נוח! אי אפשר להשיג אותך!" היא התלוננה. "חבובה, לך לא נוח?!" השבתי "מה אני אמורה להגיד?!". חלפו עוד יומיים, ויום שני המיוחל הגיע. מסיבה לא מובנת קמתי ביקיצה טבעית ב-06:30. נחושה לסגור שבוע מלא, חיכיתי ל-10:29 בכיליון עיניים. השעות האחרונות לפני פתיחת הטלפון הרגישו כמו בשעות האחרונות של הצום ביום כיפור, שהן הכי קשות.

 

בדקות האחרונות אפילו חלפה בראשי המחשבה לעבור לטלפון לא חכם, כזה שהאטרקציה היחידה בו זה משחק סנייק, ואין רדיפה אחרי התראות בלתי פוסקות ונקודות הטענה רק לשם השקט הנפשי, אבל היא התפוגגה לחלוטין. נכנסתי לפרופורציות והחלטתי להילחם ביצר של התגובה המיידית. הבנתי שלא יזיק לי להניח מדי פעם את הטלפון הנייד בצד וליצור קשר עין עם הסביבה שלי. כשהרגע המיוחל הגיע, הדלקתי את הטלפון בחשש שמא הוא ייתקע מרוב ההתראות שהצטברו במהלך השבוע. אבל הוא שרד, ולמרבה הפלא - גם אני.

 

בחזרה לעמוד הראשי של הפרוייקט>>>>

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©