הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיוורת, נורא חיוורת
 
בימים הראשונים בהם הסתובבה בלי איפור, נוי ארווס הרגישה כמי שפגמיה חשופים לעין כול. אחר כך התעשתה, וגם הרוויחה מבט חדש על עצמה
מאת נוי ארווס | 03.04.2015
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

שבוע בלי איפור. שבוע שלם בלי להסתיר כלום. מה שאתם רואים? זו מי שאני. אז למה דווקא עכשיו, כשאני ה"אני האמיתית" אני מרגישה כאילו זו בעצם לא אני? מחפשת להתחבא, שאף אחד לא יראה בטעות את מה שלא צריך. די מוזר העניין הזה. אולי מדובר בסוג של היחשפות מבחינתי? לצורך השוואה הייתי אומרת שזה כמו לצאת מהבית בלי בגדים.  ברור לי שאני קצת מגזימה, אבל זה מה שנקרא כוחו של הרגל. אף פעם לא הייתי חסידה גדולה של איפור, אבל ככל שעברו השנים הוא הפך לחלק בלתי נפרד מההתארגנות שלי.

 

הזמן עושה את שלו, וכנראה שעצם העובדה שאני כבר לא ילדה עוררה בי את הצורך להראות לעצמי ולסביבה שהפכתי לאישה. אז קצת מייק אפ, סומק ואודם להשלמת התמונה ושחלילה לא איראה חיוורת, לגמרי עושים את העבודה מבחינתי. אני לא מאלו שמתאפרות בהגזמה, אבל השבוע גיליתי שיציאה מהבית במראה הטבעי גורמת לי קודם כל לחוסר נוחות. תהיתי לעצמי מאיפה זה נובע, ולמה הגעתי למצב הזה?  האם כדי להרגיש טוב עם עצמי או  להסתיר את מה שלא כולם צריכים לראות, אפילו שאלו סימנים שוודאי רואים רק אם ממש ממש מתעמקים? סביר להניח שאנשים לא באמת שמים לב לזה כשהם מדברים איתי, ושהכול בראש שלי.

 

היומיים הראשונים היו הכי קשים. מין הרגשה שמשהו חסר לי פיזית על הפנים ושאין מצב שכל מי שמביט בי יכול לפספס את החיוורון הנוראי שלהן. לא הצלחתי להעלים את ההרגשה שליוותה אותי במהלך היום בכל פעם שמישהו ניהל איתי שיחה או הסתכל עליי. רק המחשבה שיכול להיות שאנשים שמים לב שמשהו שונה או חסר בי גרמה לי לרצות לעוף הביתה, ולשבת בחדר עד שהשבוע יחלוף או פשוט לשים על עצמי משהו שיגרום לי להרגיש טוב.

אף אחד לא תקע בי מבט מוזר שאומר "שתשים על עצמה סומק, היא לא נראית טוב" 
תצלומים: זהר שעוני 

זה לא היה פשוט בכלל, אבל ניסיתי לצלוח את השבוע בכל מיני דרכים. אם זה לשתף את האנשים הקרובים אליי באתגר, דבר שהפתיע אותי לטובה כי בעזרת השיתוף הצלחתי להבין שלא באמת רואים הבדל שהוא משמעותי ושאפילו לא שמים לב לזה כלל. כבר התחלתי לחשוב שאם אחייך אף אחד לא ישים לב לכל השאר. ניסיתי למצוא דרכים אחרות שימלאו אותי, ויסירו ואת התחושה שאני הולכת עירומה. לרגע התעצבנתי על חוסר הביטחון הזה שאין לו שום הצדקה. עם איפור, בלי איפור - זאת אני. למה זה אמור לעניין אנשים אחרים מה שמתי על הפנים שלי? מי קבע שאני חייבת לצאת מהבית עם איפור?

 

אבל השאלה הכי חשובה שעלתה השבוע בראשי: למה אכפת לי מה אחרים יחשבו עליי? הרי זה לא שיאהבו אותי פחות בלי איפור על הפנים. למען האמת, חוץ מההרגשה המגעילה שהייתה לי בפנים, אף אחד לא אמר לי שאני נראית שונה מהרגיל, אף אחד לא הסתכל עליי מוזר, אף אחד לא חשב לעצמו "שתשים על עצמה סומק או משהו, היא לא נראית טוב". הרי בתכל'ס כל אחד עסוק בעצמו.

 

ביום הרביעי יצאתי מהבית כבר בהרגשה הרבה יותר נוחה, התחלתי להתרגל למראה הטבעי ולהרגיש איתו באמת טוב. הבנתי שכמו שהתרגלתי לצאת מהבית עם איפור, אז עכשיו אני מתחילה להתרגל ליציאה בלי איפור. אלה היו כמה ימים של שכנוע עצמי ושטיפת מוח עצמית שאני לגמרי בסדר גם כשאני אני - בלי שום דבר שיסתיר את הפאקים האלה שמפריעים רק לי. לאט לאט התחלתי להפנים שמה שאני משדרת מבפנים הרבה יותר חשוב מכל דבר חיצוני ומוחשי. קודם כל להיות שלמה עם מי שאני, לשלוט במחשבות שלי ולהאמין באמונה שלמה שברגע שאני ארגיש טוב עם עצמי (עם או בלי איפור) כל השאר כבר לא באמת משנה.

 

בחזרה לעמוד הראשי של הפרוייקט>>>>

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©