הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרגשתי שאני מתפוצצת
 
כולם אמרו לה ש"שבוע בלי לרכל" זאת בחירה קלה מדי, אבל שיר גליקסברג הופתעה לגלות כמה דברים חדשים על עצמה. היה צהוב
מאת שיר גליקסברג | 08.04.2015
 

 

 >>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

האנשים מתחלקים לשני סוגים. אלו שחושבים הרבה ועושים מעט ואלו שפועלים מהלב ללא חשיבה מרובה, סטייל מה שיוצא אני לא בטוח אם אני מרוצה, אבל ככה יוצא. בנוסף ישנה חלוקה גסה יותר של אנשים שחושבים על אחרים, וכאלו שלא. במסגרת פרויקט "שבוע בלי" בחרתי לצאת למסע של שבוע בלי לרכל, חשיבה על אחרים ושאר ירקות, וכ"שאר" אני מכתירה זמן כה מועט וקוראת לו מסע, מכיוון שאני מאלו שחושבים על אחרים בכל מצב צבירה שהוא, מקטן ועד גדול, מחי ועד דומם.

 

העניין בריכולים הוא שאף אחד בדרך כלל לא יעיד קבל עם ועדה שהוא מרכל, ולכן העניין הפך יותר ויותר קשה. כל מי שסיפרתי לו שאני משתתפת ב"שבוע בלי לרכל" ביטל את העניין על הסף, ואמר שזה אחד הדברים הקלים יותר שהוא שמע, ושאין לי בכלל מה להתאמץ. הרי מי מרכל?. אני כמובן מקדימה את הסוף מכיוון שאין ולא יהיה בן אדם שלא מרכל, ושאף אחד לא יספר לכם אחרת.

 

וכך, כבר ביום הראשון אמרתי שוב ושוב את המילה סליחה אסור לי או אופס, וגיוונתי גם בשיט ומילים קצת יותר קיצוניות בכל פעם שנתקלתי בריכול. אפשר לומר שהבנתי על עצמי המון בשבוע הזה, דבר ראשון שכשאסור לי לעשות משהו מסוים אני תמיד ארצה לעשות אותו יותר ויותר, וכול פרט נראה לי הכי מעניין והכי חשוב שיש.

כשאני עוברת ליד אנשים שמדברים ברחוב אני מחלישה את המוסיקה בנייד ומקשיבה 
תצלומים: sxc 

כך למשל היה כשזאת שעמדה מאחוריי בתור דיברה בטלפון על מישהו שהחליט לנתק איתה קשר, ולא יגיע לארוחת החג, הקשבתי לשיחה שלה ובלי לשים לב, פספסתי את התור, וכל מה שעניין אותי לדעת היה מי זה הבחור ומה קרה לו איתה, ואז נזכרתי שאסור לי, והחיים הפכו עצובים יותר, בלי עניין, בלי טריגר, ככה סתם.

 

הדבר השני שלמדתי על עצמי זה שאני באמת ובתמים אוהבת לרכל, ולא בהכרח בעניין הצהוב של המילה. אני באמת בן אדם סקרן, מעניין אותי למה הבן של השכנה עצוב, ולמה זאת שבקומה מעל עוברת דירה, וכמובן איך אני יכולה להמשיך לחיות בלי לדעת למה הפקידה הקבועה שלי בסניף הדואר, זאת שתמיד מביאה לי את החבילות בלי ייפוי כוח, לא הגיעה לעבודה באותו יום, זה פשוט מעניין אותי.

 

הקושי הרב היה בלדעת דברים מלוכלכים יותר או כאלה שאני מכנה אותם אלו שאסור לספר לאף אחד. אלו אותם ריכולים אפלים שתמיד גורמים לדברים רעים להגיע או לקרות. אותם באמת שלא היה לי קשה לפספס, אבל שמעתי אותם המון פעמים ללא שום יכולת להגיב או לדחות. וכך יצא שידעתי המון דברים עד שהרגשתי שאני מתפוצצת.

 

ביום רביעי כלו כל הקיצים לא יכולתי יותר להכיל את כמות המידע הזה, אז הלכתי לים, ופשוט צרחתי את הכול בלי סינונים, ובמעשה הזה אומנם שברתי את ה"שבוע בלי" אבל הרגשתי נקייה לפסח תרתי משמע. ההרגשה הייתה שהוצאתי ממני את כל הרע, והדברים שהגוף שלי שמר ואסף במהלך השבוע, ורק רצה להקיא אותם מתוכו. ופתאום הרגשתי אושר.

 

המסקנה שלי מהניסוי היא שאומנם אני בן אדם מתעניין וסקרן, אבל הדברים המלוכלכים פחות מזינים אותי. מאז אני משתדלת להתרחק כמו מאש מריכולים צהובים, ומזינה את עצמי יותר בחוויות אישיות של אנשים ודברים מרתקים יותר. למרות השינוי שעברתי, בכל פעם שאני עוברת ליד אנשים שמדברים ברחוב, אני מחלישה את המוסיקה בנייד ומקשיבה, כי מי יודע אולי שם בשיחה הזאת מסתתר רב המכר הבא.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©