הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשהבדידות חדה כתער
 
איך מרגיש גבר כשבת זוגו היא נסיכת קרח? טלי פיסחוב מנסה לתאר מה קורה בנפשו של אוהב מיוסר
מאת טלי פיסחוב | 09.04.2015
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

זה כבר לא כמו שהיה פעם. היא לא מדברת איתי יותר, כבר שעה, שעתיים, שנתיים. אני הולך למכולת וחוזר עם הגבינה שהיא אוהבת, לחם טרי וסיגריות. בשבילי ובשבילה. אני שם פרוסות גבינה על צלחת פרחונית, כמו שהיא אוהבת, עם ירקות צבעוניים חתוכים למקלות. מוזג לה תה לתוך הכוס שלה הגדולה עד גיחוך, עם נענע וחמש כפיות סוכר, כמו שהיא אוהבת. מסדר הכול יפה על המגש ומניח בזהירות, על המיטה לידה. היא כבר מזמן לא מביטה לי בעיניים, מזמן כבר לא מלטפת. ואני לא יכול לעבוד, לא מצליח לישון בלילות, אין לי חשק לחיות, רק לחכות לה שתעיר אותנו מהתרדמת הכפויה הזו.

 

הבדידות חדה כתער, ואוזניי צמאות למילה מתוקה. כפות ידיי מעקצצות בכמיהה לגעת במשהו, כבר לא משנה לי במה. מעביר יד בהיסח דעת, בפעם המיליון, על התפיחה בג'ינס ותוהה מה לעזאזל השתבש. אז אני מוצא לי חברות באינטרנט, באינספור אתרי הכרויות נידחים ומעלי אבק. מערבולת של נשים תחמניות וילדות אבודות, קוקטייל של אנשים דפוקים כמוני. "תכתבי לי, ואכתוב לך. תראי לי, ואראה לך". נזהר לא להגיד אף מילה על האישה שלי, נזהר לא ללכלך אותה. לא אכניס אותה אל תוך הזוהמה הווירטואלית הזאת. והן שואלות, ועוד איך הן שואלות. לך תסביר להן, שהאישה שלך, האהבה שלך שוכבת במיטה כמו בול עץ ולא מרימה אפילו מבט. היא לא רוצה לדבר ולא רוצה לשמוע, ובטח שלא להרגיש. רק שאניח לה לנפשה.

 

אישה יפה שלי, מה את מסתירה שם בפנים? פעם את מתוסבכת ופעם את קלילה. פעם צוחקת בקול רם ופעם בוכה. הרי את בעצמך לא יודעת מה את רוצה. אני מביט על טבעת הנישואין שלי ותוהה אם זהו זה, האם החלטת לפרק את החבילה. היא לא חבילה גדולה, ואפילו לא מכובדת. רק אני ואת, בתוך דירת סטודיו חשוכה ומבולגנת. אני נשכב לידך על המיטה, נזהר לא להפוך את המגש שהכנתי לך. אני עוטף אותך, ואת נרדמת בין שתי ידיי. עינייך היפות נעצמות, אך בכל זאת זזות. מתחת לעינייך מתרוצצות המחשבות. על מה את חולמת שאת לא מוצאת מנוחה? יש לך חלום מפחיד? את מרגישה לא בטוחה? למה אפילו כשאת ישנה, נשימתך מתאמצת ככה, וכבדה? אני אוכל את הלב כי אני לא יודע איך להרגיע אותך. לוחש לך באוזן מילים מתוקות, יודע שלעולם לא תשמעי. מרגיע אותך ואומר לך שאני תמיד איתך.

אני שוקל ברצינות להרים ידיים ולהתייאש סופית, אני פשוט רוצה להיפרד ממך לתמיד
תצלום: זהר שעוני, לובי: SXC

העולם הרוחני שלי מצטמק, אני כותב פחות ופחות, בחצאי משפטים לא מובנים. אני חושב פחות ופחות, מרגיש פחות ופחות. אני מדבר עם חברים דמיוניים ועם מפלצות שמתחת למיטה, על מה שאני צריך או לא צריך לעשות. ולכולם יש מה להגיד, כל אחד בקולו. אחד אומר שזה לא שווה את זה, השני מבקש ממני להחזיק מעמד. כל אחד זורק קלישאות נדושות במטרה לעזור, ועושה בדיוק ההיפך.

 

למה כשהכול רק התחיל, לא סיפרת שאת לא יודעת להחזיר אהבה, שהלב שלך הוא גוש קטן של אבן קרה? את כל כך קרובה שאני יכול פשוט להושיט יד ולגעת, אך את רחוקה טריליון שנות אור ממני. אני שוקל ברצינות להרים ידיים ולהתייאש סופית, ולפעמים אני פשוט רוצה להיפרד ממך לתמיד. אני יודע שכל זה היה יכול להיות אחרת, אם רק היית מסוגלת להתאהב בי. זה היה יכול להיות עצום, ואני רוצה שתדעי שאני לא מצטער על כלום.

 

אני מנשק אותך לשלום, נסיכת קרח קטנה שלי. ידעתי שיבוא יום וכל זה ייגמר, ושום דבר ממני כבר לא יישאר. אני הולך, ואין צורך שתקומי מהמיטה. תופס כמה חולצות שזרוקות על כיסא המחשב, ומכניס אותן לתוך שקית של סופר. אני משאיר לך הכול. את הצלחות הפרחוניות שלך, הגינה האהובה, הקומקום שבקושי מרתיח, הספה ההיא, שמכירה את כל הסודות שלנו ואת הציור הממוסגר שציירתי פעם בשבילך. אני רק לוקח דבר אחד, ברשותך. אני לוקח את הפיסות האחרונות של הלב שלי שעוד לא נתתי לך ושמרתי למקרה חירום. מדליק סיגריה בזמן ששואף את הריח שלך בפעם האחרונה, ויורד במדרגות בלי להביט לעולם לאחור.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©