הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הנה טעם החיים
 
יונתן אגרוקר נתקף בפרץ נוסלטגיה ומספר על הרגעים בספורט, שהוא לעולם לא ישכח
מאת יונתן אגרוקר | 01.05.2015
 

 

גמר ליגת האלופות 2005. ליברפול - מילאן

זה היה במהלך חג. בדיוק סיימתי את תפקידי כמפקד לוחמים בבסיס ההדרכה של משמר הגבול ונשארתי לסגור את החג בהתאם לצרכי המערכת. הבסיס היה ריק מאדם ורק מי שצריך נשאר אי שם בערי בנימין. באתי ממשפחה דתית ובאותן שנים הקפדתי על כל המצוות ואני חושב שמעולם לא חיללתי שבת או חג במכוון אך כחובב כדורגל מושבע, היה לי קשה להפסיד את הגמר, וההתלבטות הייתה קשה.

 

החלטתי לבדוק אם יש טלוויזיה בבסיס ואם בתוך השממה בכלל יש מקום לראות את המשחק. הייתי מאוד ספקן, אך בעיקר רציתי להרגיש שלם עם עצמי על כך שאני מפסיד את הצפייה בגמר. חיפשתי בקדחתנות ברחבי הבסיס, עד שלבסוף, שניות ספורות לפני שריקת הפתיחה, מצאתי טלוויזיה עם הערוץ המתאים במרפאת הבסיס. לחובש התורן קראו אושר, לא הכרתי אותו קודם לכן, אך זה לא מנע מאיתנו להתלבט יחד אם לראות את המשחק בחג. חשבנו, הרהרנו והחלטנו שהמשחק חשוב יותר. ואיזה משחק קיבלנו. 3-0 למילאן במחצית. 3-3 תוצאת סיום, לאחר קאמבק מופלא של ליברפול, הארכה ומותחן אדיר בפנדלים.

 

גמר הפיינל פור הישראלי 2008. הפועל חולון - מכבי תל אביב

משחק הגמר של ליגת העל בכדורסל הוא משחק אחד על כל הקופה. מיקי דורסמן, המאמן והבעלים האגדי של הפועל חולון, הפנומן פי ג'י טאקר, ואולם הפחים, שמעולם לא ביקרתי בו, אך בתקשורת נוצרה סביבו הילה של אולם ביתי, מוזנח ומרתיע יריבות. המשחק התקיים במגרשה הביתי של מכבי תל-אביב בהיכל "נוקיה" ואני ביליתי בצד השני של העיר בפסטיבל אוכל מקומי עם אחי וחברי. מגוון מאכלים, אטרקציות, מוסיקה ומסיבה סוחפת. הייתי חייל בזמן חופשה מהצבא, והרגשתי צורך ליהנות מהחיים מחוץ לבסיס, לשתות קצת, לרקוד ואולי גם למצוא אהבה חדשה.

 

בורג מרכזי לרעידת האדמה בכדורסל הישראלי ב-2008, מיקי דורסמן
תצלום לובי: אלון רחמין

האווירה בפסטיבל הייתה בלתי רגילה ואני התלבטתי אם להישאר או לקחת את הרכבת הקרובה כדי להספיק לפחות למחצית השנייה. אחרי לבטים רבים, הכדורסל ניצח. רצנו לרכבת והגענו הביתה ברבע האחרון של המשחק. לפחות הספקתי לחזות במהלך אחד מופלא - שש וחצי שניות לסיום, מאליק דיקסון מוסר את הכדור מהחוץ, וכמו בתרגיל של ילדים מקבל אותו חזרה והולך עד הסל. כמה פשוט - ככה יעיל וכל כך בלתי צפוי. הפועל חולון זוכה באליפות היסטורית ומחוללת רעידת אדמה בכדורסל הישראלי.

 

ה-2 במאי 1998. הפועל בית שאן - בית"ר ירושלים

האמת היא שכלל לא צפיתי במשחק אלא בעיקר הקשבתי לשדרן יורם ארבל ולמהלך המשחק שהתקיים בזמן השבת. הייתי ילד שהולך לבית הכנסת באופן קבוע, ולא יודע איך קרה שדווקא בשבת הזו נשארתי עם אימא שלי, שרצתה לבקר חברה טובה בביתה.

 

ילדיה של אותה חברה היו שרופים על כדורגל, ובבית הייתה רק טלוויזיה אחת שמוקמה בסלון. וכך יצא, שבמהלך המשחק ההיסטורי (שלא היה לי שום סיכוי ורצון לראות בביתי) ישבתי בסלון כאשר פניי לשיחת חולין של הורים צעירים, אך מחשבותיי עמוק בתוך מסך הטלוויזיה. לא יכולתי לצפות בשידור, כי אימא הייתה כועסת מאוד, ואולי אף עוזבת מוקדם מהצפוי. לא ראיתי את הגולים או את המהלכים המדוברים, אך בתור אוהד בית"ר באותם ימים, זו הייתה חוויה שמרטיטה את החושים. במשך 90 דקות הרגשתי איך אנחנו מאבדים את האליפות, עד שהגיעה שריקת הסיום ואיתה הדובדבן שבקצפת.

 

גמר ליגת האלופות 1999. מנצ'סטר יונייטד - באיירן מינכן

באותן שנים עוד לא כל כך הבנתי בכדורגל או עקבתי אחרי משחקים, אך את הגמר הזה לא רציתי להפסיד. הייתי אצל סבתא שלי בדימונה. לא היו לה כבלים, אז אני מתאר לעצמי שהמשחק שודר בערוץ 2 או 1. השעה הייתה מאוחרת, כולם כבר הלכו לישון, אז הנמכתי את הסאונד ככל שיכולתי, כדי שחלילה לא אפריע לכל הנפשות הרדומות. הייתי בעד מנצ'סטר,  כנראה בגלל כל הסיפורים על הגרמנים והשואה, התקשיתי להתחבר לבאיירן. מתברר שילדים בכיתה ח' הם מאוד פטריוטים, לפחות אלה שאני הכרתי.

 

כססתי ציפורניים במהלך כל המשחק וייחלתי לשער שוויון ולהארכה. לא הייתי צריך לקום מוקדם ביום שלמחרת, והיה מאוד משעמם בחופשה, כך שמשחק הגמר היה משהו שציפיתי לו מאוד, ולכן רציתי לדחות את הקץ כמה שיותר ולמצות את החוויה. אבל שער השוויון אפילו לא היה קרוב. זה הלך לניצחון גרמני וכבר אז הכרתי את המשפט "כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים". אבל אז הגיע טדי שרינגהאם ושער השוויון, שלאחריו התחלתי לתת מכות באוויר, ולקפוץ מהתרגשות. ואז משום מקום, אפילו עוד לא סיימתי לחגוג את השוויון, הגיחה הקרן של דיוויד בקהאם ובגול של אולה גונאר סולשיאר פשוט איבדתי את זה והתחלתי לצעוק בקולי קולות. בבוקר שלמחרת, כולם שאלו מה פשר הצעקות בלילה, ואני ידעתי שיהיה מיותר להסביר כי כדורגל פשוט לא מעניין אותם. כבר לא היה לי אכפת שהמשחק נגמר חצי שעה לפני שציפיתי, כי החוויה והשמחה בלב נשארו אצלי שנים אחרי שהמשחק הסתיים.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©