הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גם כן דרך להתבגר
 
המסלול המטורף שצריך לעבור נער רך תלתלים שמתגייס, עובר שירות צבאי, בורח לקצה השני של העולם, חוזר ומסרב להיכנס לתלם
מאת טלי פיסחוב | 02.05.2015
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

כולך נוטף תמימות ואופטימיות כמו איזה שוקולד ב-40 מעלות חום. תלתלים של זהב, חיוך רחב מלא שיניים וצחוק מתגלגל הנשמע למרחקים. פתאום, בלי הכנה מוקדמת, מגיע היום המחורבן, בו מלבישים אותך במדים הירוקים. התמזל מזלך ותחפושת החייל החדשה הולמת ומבגרת אותך. היא משפיעה עלייך, ואתה מתחיל להתנהג בהתאם, כמו לוחם אמיתי, אבל עדיין יוצא לך להיות ילד חייל.

 

אתה מוקף גלדיאטורים ודיקטטורים, ומחליט לסמוך רק על עצמך. מורחים אותך בצבע, דוחפים לך נשק לידיים, צורחים לך פקודות ישר אל פרצופך ההמום, ואתה נחפז לאסוף את התיקים ואת כל חלקי הפאזל, אבל משהו לא מסתדר. חלק אחד או שניים חסרים.

 

בלילה, על המיטה הלא אנושית, אתה צורח צרחות אילמות אל תוך הכרית ושורט את הגרון. אתה מושיט ידך לתיק ומחפש אותה פיסת מכתב מקומטת שהיא כתבה לך פעם. אתה מגשש אחר המכתב ומוצא אותו. הנייר נשחק כל כך עד שהפך למשהו עדין ושברירי, בדיוק כמוה. פותח אותו בזהירות, נזהר שלא לפורר. אתה בקושי מצליח לקרוא את המילים הצפופות, העגולות והמשורבטות בצורה מושלמת יתר על המידה. מילים פגות תוקף ונוטפות אהבה, כל כך מתוקות שאתה מרגיש את הכאב בשיניים. היא תמיד עשתה לך כאב שיניים. אתה מוחה את הנזלת ואת הטיפה הבוגדנית שחמקה לך מהעין, ומנגב על הסדין המטונף. מכסה את עצמך בשמיכה דוקרנית שמלאה בניחוחות ריקבון וזיעה. בוהה בכלום, בחלל הריק שמקיף אותך עד שלבסוף כובד העפעפיים מכריע את מחשבותיך.

 

בוקר ועוד בוקר, השמש עולה. וכול המפלצות שהטריפו אותך, חוזרות למחבואן מתחת למיטה. כול השדים שהבהילו אותך עד לשד עצמותייך, נעלמו כלא היו. כבר למדת מזמן איך להיות גבר גבר. אתה קובר את הרגשות עמוק שם, בחולות. למדת איך לבלוע אותו גוש בגרון בלי למצמץ, ובעיקר איך לא לגשש בחשיכה אחר פיסת המכתב המתפוררת ההיא. והנה מגיע היום המיוחל, ואתה משוחרר לחופשי.

כמה שיותר רחוק מכולם ובעיקר מדבר אחד, מאותו צלצול טלפון או דפיקה בדלת
תצלום: sxc. לובי: שי וגנר, דובר צה"ל

אתה מסוגל לעשות הכול ואת כולן. ילדות אבודות, ריקות מתוכן נופלות לרגלייך, מתמתחות ומתפתלות. במבט אטום רווי בוודקה, מסתובבות עלייך כמו על קרוסלה, משתפות אותך בסיפוקן. עם הזמן, תחושת גועל מציפה אותך בכל מפגש כזה, ואתה מתערב עם עצמך כמה תוכל להתאפק עד שתקיא. מוזר, אבל אתה אוהב אותן כל כך. הן לא מתעמקות בפרטים, לא חופרות בפצעים ולעיתים אפילו לא שואלות לשמך, כמו ההיא. זה קל ופשוט, ואתה גאה בעצמך על הטכניקה המתוחכמת. ברגעים מסוימים אתה נזכר בחיוך שלה, ומיד מתנער מהזיכרון המכאיב. עכשיו הזמן שלך והבחירות שלך, אתה אדון לעצמך.

 

אתה אורז תיק קטן, כי תכל'ס מה אתה כבר צריך, יש לך הכול, וטס. כמה שיותר רחוק מכולם ובעיקר מדבר אחד, מאותו צלצול טלפון או דפיקה בדלת. מחשש שאולי זה לא נגמר, והם שוב ילבישו אותך בתחפושת החייל. יצחקו לך בפרצוף, ילעגו לך על שחשבת שזה נגמר.

 

אתה מבין שזה לא הגיוני, ומקפיד להסביר לעצמך את זה, אבל עדיין זה שם, מכרסם. מעבר לים, אתה מלמד את עצמך לנשום מחדש לאט ועמוק. אתה לומד לחיות. אלוהים, כמה שבא לך לצרוח שאתה חי. אתה בולע את הנופים ואת המראות ולא מאמין שהחיים הסתירו ממך את כול הגן עדן. זועם על הזמן שגזלו ממך ורימו אותך.

 

אתה נאלץ לחזור ארצה, אחרי זמן רב של נתק. יושב בחדר, יום אחר יום, ומגרד בראשך. ואיזה גרגר חול אחד נושר משיערך, כמתריס בפנייך, ומזכיר לך איפה אתה עכשיו. אתה כועס על כולם ועל הכול, שוקע בדיכאון מהמחשבה המבעיתה של לחזור לשגרה. המוח אפוף העשן שלך כבר הספיק לחקוק בזיכרונו את המראות הסוחפים ואת האושר האמיתי. אתה מבין שאתה צריך לעבוד קשה ולחסוך הרבה כי עלייך לטוס שוב. הפעם רחוק ועמוק יותר.

 

אתה עובד מעל שנה, כמו סבא ג'פטו, מטפטף זיעה על אחרים. והנה אתה שוב אבוד. חלק מהחברים שלך הפך לרציני והתחיל ללמוד או ללבוש חולצות מכופתרות. חלקם כבר בקשר ארוך ורציני, בדרך לחתונה. ואתה לא מצליח לראות את עצמך בתמונה העליזה הזאת. אתה משוכנע שאחרי טיסה ועוד טיסה הדברים יתבהרו וייראו אחרת. אבל אתה אבוד יותר ויותר. אתה רוצה הכול ובגדול כי אתה עדיין ילד.

 

איפה היא? ההיא שעושה כאב שיניים. היא הייתה מסדרת לך את הראש תוך שניות. מלטפת ברכות את האגו והגבריות שלך. לוחשת לך שהיא מאמינה בך. שיט... מה השעה? כבר מאוחר... עוד שעה צריך לקום לעבודה. טוב, לא נורא. גם היום תגיע לא מגולח. אבל זה בסדר. כי בכיס עוד נותר לך הפטור.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. טור חזק!
מאיה 06.05.2015
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©