הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשהאור התחלף ברמזור
 
כבר שנים שלירון חגואל נתקלת בדרך לעבודה בחסר בית שמקבץ נדבות, ומצליחה לחמוק ממנו באי נוחות. יום אחד החליטה שצריך לעשות משהו
מאת לירון חגואל | 09.05.2015
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

כוס קפה מקרטון ומוסיקה שתזכיר לכולם שאני כאן, מלווים אותי כל יום בשעה 9 בבוקר בדרך לעבודה. אני חיה בשביל הרגעים האלו, לצרוח בקולי קולות בנתיבי איילון מבלי שאף אחד ישתיק אותי. אני חיה בשביל הרגעים האלה, לצרוח בקולי קולות בנתיבי איילון בלי שאף אחד ישמע או ישתיק אותי. המסלול די קבוע, אותם פקקים של בוקר, אותן צפירות שגורמות לי להתייסר שוב ושוב על האידיוט שנתן להם רישיון ובעיקר אותו צומת שגורם לי להרכין ראש לכמה שניות. מעין צפירה, אבל כול בוקר, מלווה בעצב שחולף תוך דקה. אולי זה עמוק מדי לקרוא לזה עצב, אולי עדיפה אי נוחות.

 

רק לא להיתקע בצומת. כמה פעמים אוכל לסבול את המבט הכחוש שמסתכל עליי מפינת הרחוב. תמיד אני אומרת לעצמי שהוא סתם שרלטן שמחפש טבק זול. על המדרכה ליד הקיר מונח לו פלקט צהוב: "בבקשה תעזרו לי". לעוד מנה של סם. נו באמת, קצת יצירתיות, מונחת פה על הכף עוד מנה של סם. הטקטיקה שלו לא שונה בהרבה משל אחרים, הוא מוכן לעוט על המכוניות כבר כשהרמזור מתחלף לצהוב. הוא מתקדם לעבר כול חלון עם סיגריה דלוקה, כאילו מעולם לא הפסיק לעשן. וכשהאור  מתחלף לאדום והמבטים שלנו  מצטלבים, אני מחפשת כמה מטבעות בין ערימות הקבלות והבגדים שזרוקים אצלי באוטו, בידיעה שאין לי ולו שקל אחד. 

 

אלא שהמבט שלו פשוט לא מאפשר התנהגות אחרת. אני לא אשקר, אלו אותם רגעים שמזכירים לי שעוד יש לי מצפון, המוסיקה כבר לא נשמעת טוב, אפילו מביכה אותי, הקפה כבר לא טעים ומרגיש קר, והצרחות שלי שמביעות את החופש הקצר עד שאגיע לעבודה, עוברות למלמול. אבל למען האמת, ברוב הזמן, המצפון הזה הוא אך ורק על עצמי.   

לפעמים הייתי רוצה לתת לו את כל מה שיש לי בארנק
תצלומים: sxc

רוב הימים שלי נטולי חרטה, כאלה המתעסקים בעיקר בי. מין אנוכיות ברוטלית שכזו. יום אחד, כשההומלסים ייצאו לעבוד, ואת השלטים יחזירו לנערות הגלגל, הרי כולם יודעים שזאת מאפייה של רחובות, והזקן שלי ידע בדיוק איפה להתמקם. אבל בימים אחרים, ויש כאלו, אני פשוט מסתכלת עליו עד שהמכוניות מאחוריי צופרות לי להתקדם, ומדי פעם גם מגיחות מהן קללה או שתיים. 

 

לפעמים הייתי רוצה לתת לו את כל מה שיש לי בארנק, שזה לא הרבה, אבל שטר שיבלוט בין כל המטבעות. אף פעם לא נתתי לו. הנסיעות באותה דרך המעבר באותו צומת נמשכו זמן רב. הוא תמיד היה שם, באותה נקודה, מסתכל עליי. אף פעם לא דיברנו ומעולם לא נתתי לו דבר. עם הזמן, העמידה שלו הפכה כפופה יותר, הרגליים החלו להיתמך במקל עץ וישנם ימים  שהמקל לא מספיק אז הוא פשוט יושב, נשען על הקיר כשהפלקט הצהוב מונח על רגליו.

 

הבוקר סטיתי מהמסלול הרגיל ובדרך לעבודה עצרתי ליד הכספומט והוצאתי שטר של 200 שקלים אני יודעת שזה לא הרבה לאור ההכרות ארוכת השנים שלנו אבל החלטתי להיפגש איתו פנים אל פנים ולקוות שהרמזור יתחלף לאדום ברגע שאגיע. היו קצת פקקים בדרך לעבודה, אבל הרגשתי, שהיום אני אעשה משהו טוב. הגעתי לצומת, הרמזור התחלף לאדום, והכול קרה בדיוק כמו שתכננתי. אבל הזקן הכחוש עם הפלקט הצהוב כבר לא היה שם, רק הפלקט.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©