הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשראש הממשלה הוא כוכב ריאליטי
 
שנים לאחר שהציל את "תנובה" עם הפרסומת שצולמה בחלל, יוםטוב משה מסביר בראיון ל"הזיקית" למה התקשורת היא שופרו של השטן
מאת יובל פלג | 28.05.2015
 

 

 >>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק 

 

 

יוםטוב משה מכין לשנינו קפה שחור שנקנה בטייבה. הצנצנת המהודרת, שבה הוא שומר את הרכש הארומטי, מונחת על מדף במטבח, כשמימינה ומשמאלה צנצנות עם קטניות, שהפכו לחלק בלתי נפרד מחייו. "תאמין לי שאכלתי הרבה יותר בשר בקר ממה שאתה מסוגל לדמיין, אז אל תגיד לי שקשה לך לוותר על זה" הוא אומר בחיוך, לאחר שהסברתי לו בנימוס שטבעונות זה לא אורח החיים שמתחשק לי לאמץ כרגע.

 

משה מספר שהאהבה לטלוויזיה וקולנוע התחילה כבר בגיל 16, אז השתייך לקן "בורוכוב" של "הנוער העובד והלומד" בגבעתיים. "הקרינו שם סרטים מדי פעם, ואני הייתי יושב מרותק ארבע שעות מול סרטים אילמים של סרגיי אייזנשטיין וחי אותם" הוא משחזר. "'אניית הקרב פוטיומקין' למשל, זה סרט שחוויתי פעמיים תוך כדי הצפייה בו - פעם אחת אתה רק צופה ובפעם השנייה מבין ומנתח איך עשו אותו, בלי שלמדתי קולנוע". דבריו מזכירים לי ציטוט יפה של קוונטין טרנטינו: "כשאנשים שואלים אותי אם הלכתי ללמוד קולנוע, אני אומר להם שלא, פשוט הלכתי לבית קולנוע". הוא מסכים איתי.

 

"יש אנשים שמתקשרים דרך מילים או כתיבה ויש כאלה, כמוני, שהמוח שלהם רואה תמונות וסרטים. אני חי בסרט. תחשוב שאתה לא רואה את הדברים כמו שהם אלא מתבונן במשהו מסוים, והדמיון מתחיל להפליג". לדבריו, מדובר בנטל לא קטן על ילד, ולכן, מעולם לא קרא ספר, פשוט כי לא הצליח להתעמק בו. "דברים מהסוג הזה מעייפים אותי. ממה אני לא מתעייף? מסרטים. את המטען הזה סחבתי עד השירות הצבאי. כשהשתחררתי, הלכתי ללמוד קולנוע, כי חשבתי שיש שם בחורות יפות. טעיתי".

הייתי יושב מרותק ארבע שעות מול סרטים אילמים. יוםטוב משה 
 

משה יצא מהאוניברסיטה בלי תואר ביד, אך הוא אינו יוצא נגד האקדמיה. "זה לא שהיום אני אומר למישהו 'אל תלמד' הרי כל אחד לומד לעשות את הדברים בדרכו שלו. אבל סרטים צריך לעשות. פשוטו כמשמעו - לתסרט, לערוך, להעביר רעיון". וכך הוא עשה. לאחר שעזב את הלימודים, יצר סרטון פרסומת לחברת אופנה שהייתה שייכת לאחיו ב-35 מ"מ. לדבריו, משם ואילך הוא הבין שהחיסרון שלו בעצם מהווה עבורו יתרון עצום. "הייתי נכנס לפגישה, שומע את הרעיון המרכזי ויוצא עם סרט. וכשאתה עושה את זה לאורך זמן ובצורה טובה, מתחילים להאמין בך.

 

בסרטון הפרסומת הראשון שעשיתי, רציתי להכניס אפקטים, אז טסתי למעבדות בלונדון בתקופה שעוד לא היו אפקטים דיגיטליים והוספתי אותם. ידעתי להכניס Eye/Ear catcher לכל סרטון שביימתי. וזו הגדולה של במאי, לא משנה מה התקציב שהוא עובד איתו". את משה (61) אני פוגש בביתו שברמת-גן. הוא מקפיד להתנצל כל כמה דקות ולהצהיר שהבית הצנוע והצבעוני, קצת מבולגן. על השולחן בסלון מפוזרים דפים מקושקשים, טושים ועפרונות שנראה כי שימשו נאמנה את שני ילדיו בני העשר והשמונה. הוא נולד בגבעתיים, בן שביעי למשפחה מרובת ילדים ממוצא עיראקי, "היום, באופן אישי, אני יכול לומר לך שהתביישתי במוצא שלי, הצנעתי אותו. רוב האנשים סביבי היו נצר לאנשי העלייה השנייה, בהירים, עונים על דמות הצבר".

 

הוא אדם גדול וחברותי, אחד שנשאר אותו ליצן כיתתי בכל מה שקשור לצורך להצחיק ולהתחבב על הסובבים אותו, "הייתי תלמיד גרוע, התבלטתי בדברים מאוד ספציפיים שאפיינו את החשיבה החריגה שלי". לאורך שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים הוא ביים והפיק מעל 500 סרטי פרסומות שבחלקם הגדול  נחשבים לפורצי דרך. כאלה שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי. בערימת מסמכים שמונחת בפינת הסלון, אני מאתר ממש במקרה תעודה ממוסגרת שנראתה כמו מחפשת את דרכה למקום לו היא ראויה. התעודה הזו היא פרס גינס בו זכה על הפרסומת שעשה עבור חברת תנובה ושצולמה במעבורת חלל רוסית (תנובה היתה אז בעיצומה של פרשה מתוקשרת בעקבות הימצאות סיליקון בחלב אותו היא מכרה).

 

אותה פרסומת זיכתה אותו בתהילה בינלאומית כפרסומאי אוונגרדי ויצירתי ששמו ופרצופו נראו בלמעלה מ-100 תחנות שמשדרות חדשות ברחבי העולם. אך כבר שנים שמשה לא משכנע אנשים לרוץ ולקנות באמצעות הפרסומות הצבעוניות שלו. מי שהיה אחד מעמודי התווך בתעשייה, ביום בהיר אחד עשה תפנית קיצונית בחייו המקצועיים והאישיים לא פחות, ועזב את עולם הפרסום, השיל מחצית ממשקל גופו, התחתן, נפרד, עזב את מרכז הארץ, חזר למרכז ואוכל רק טבעוני - מניע כיום מיזמים בעלי ערך חברתי שמטרתם לסייע לשכבות באוכלוסייה שזקוקות למושיע. וכמי שבאמתחתו ניסיון שלא יסולא בפז כ"ממציא תקשורת" כפי שהוא מעיד על עצמו, חושב משה על הפרויקט הבא שירעיד את המדיה.

 

 

 

הוא טוען כי העולם שלנו, ובדגש על התקשורת האלקטרונית, רוצה למכור. עיתון, רדיו, טלוויזיה וסרטים הם הכלים למכירה והם משתכללים כל הזמן, אבל מה שהשתנה בצורה דרמטית זו יכולת הקנייה של האנשים, והתייחסות התקשורת. "היא אכזרית ומניפולטיבית ומשתמשת בכוחה על מנת להבליט את הרוע, נקודה. כשאתה לומד להיות עיתונאי, מלמדים אותך להביא סיפור בכל מחיר: 'תצלם את הזונה, תראיין את האנס'. במה לעזאזל מקדמות את המדינה 'עובדה' של אילנה דיין ומהדורת החדשות שיונית לוי מעבירה בכל ערב לצופים בבית? 99.9 אחוזים מהתקשורת בעולם משרתת ומקדמת את הרוע".

 

בראיון שנערך עמו בעבר, טען משה ש"חברות החדשות הן פרסומאיות של השטן". "תחשוב שיולדו לך שני ילדים ותחליט לבצע ניסוי. אחד מהם תגדל מול טלוויזיה שמראה רק מקרי רצח, שוד ואונס, ואת השני מול תכנים שעוסקים באהבה ונתינה. איך לדעתך יתעצב כל אחד מהם לאחר חמש שנים?" הוא מחדד את דבריו בדוגמה "אנחנו ידועים בסכסוך שלנו עם העם הפלסטיני, אבל עם מי אנחנו במלחמה? עם העם הפלסטיני עצמו? הם מייחלים להכחדתנו או שהם בסך הכול רוצים לגדל את ילדיהם? למה על כל אירוע פח"ע מוכרחים לצרוח ש'מחבל פלסטיני רצח' במקום לציין שלעומת זאת כל שאר העם הפלסטיני לא רצח?".

 

במילים אחרות, קובע משה, הבעיה מתחילה בפריימינג, שהרי תקשורת היא משהו שיוצרים, ומה שתבחר להגדיל - יגדל. וכל מה שבוחרים פה הוא לפאר ולהעצים את הרוע, מה שמשפיע על המוחות שלנו, על הנפש ובעצם על הכול. הוא מציין כדוגמה גם את עורף הראשים מדעאש, שלטענתו, מקבל סיקור של רוקסטאר. משה סבור כי כרוניקת עריפת הראשים המבוימת היטב הזו אינה מקרית, שכן בארגון הטרור יודעים שיקבלו את הבמה שלהם דרך אקטים דרמטיים שכאלה.

 

"זה תקף, להבדיל, לקיצוניים משני צדי המתרס. יש פה מלחמות שלמות שמתקיימות הודות לתקשורת ששופכת דלק-דם למערכת". "חביבי, אתה מנוהל על ידי ראש ממשלה שמחזיק את התקשורת ותקשורת שרוצה לקדם את העסקים שלה, ונלחמת בערוצי תקשורת אחרים. עד מתי נמשיך לא להבין זאת?" בנימין נתניהו הוא כוכב ריאליטי שמשתמש בתקשורת בצורה הכי מניפולטיבית שאפשר לדמיין. כולנו חיים בתוך מניפולציה בנוסח 'המופע של טרומן'".

משתמש בתקשורת בצורה הכי מניפולטיבית שיש. נתניהו 
 

משה נשם את עולם הטלוויזיה במשך 22 שנים, עד התפנית המקצועית-אידיאולוגית שלו, ולמעשה רוב הניסיון שלו מושתת על תקופתו כפרסומאי. לכן, אי אפשר שלא להרים גבה כששומעים אותו בז כל כך למה שבעצם בנה אותו ואת המוניטין שלו. "התעסקתי בלמכור לאנשים עוד ועוד דברים, שזה, דרך אגב, עדיין הרבה פחות גרוע מחברות החדשות" הוא טוען להגנתו, ומספר על המהפך שחל בחייו. "ביום אחד הבנתי שהתקשורת היא שופרו של השטן, ומה עושה בנאדם שמבין, אם לא לשנות את דרכיו? אני לא סתם יצאתי בטריקת דלת. יצאתי וחזרתי עם פתרונות". משה מציע ליצור רשת חברתית חיובית שתגדל ותשרת את הטוב, כאשר העם הוא זה שינהל את התקשורת וימציא אותה, ולא ההיפך.

 

"העולם כולו נשען על צורך וביקוש. אך האם שמונה מיליון אזרחים צריכים שידחפו להם לווריד בזה הרגע עוד חדשות רעות, מכשירי סלולר ותוכניות טראש, בשעה שהם רעבים?" הוא מסביר מה עומד מאחורי הרעיון ומתאר כיצד כולנו נתנתק מחסדי הממשלה המנוונת ונפעל יחד על מנת לעזור זה לזו. "האם 14 מיליון יהודים בעולם לא ייענו לרעיון נשגב שבו אנו מאחדים אותם כדי לעזור ל-200 אלף אחיהם ניצולי השואה, דרך יצירת קופה משותפת? ישנה אפשרות לעשות משהו גדול ופשוט באותה מידה. יוצרים צעירים ורעבים יכולים לשנות סדרי עולם בקלות ובעזרת פלטפורמות רשתיות, שמונחות עבורם על מגש של כסף, במקום לדפוק על דלתות 'קשת' ולבקש תפקיד עוזר כלשהו".

 

אולם בסופו של יום, התהילה היא זו שעומדת מול עיניי הסטודנט ברמה כזו או אחרת ונקודת המוצא היא לתכנן את הדרך בתוך נתיב קיים מחשש שהסטייה ממנו תוביל לדרך ללא מוצא, במיוחד אם קיים רמז מחאתי בעניין. משה מדגיש כי היופי בתחום התקשורת טמון בעובדה שהניסיון לא הכרחי על מנת לעשות את הדבר הגדול הבא, בדיוק כמו זמר צעיר ואנונימי שמוציא קליפ, גורף חצי מיליארד צפיות ביוטיוב והופך למולטי-מיליונר. "אנשים תרים אחר חשיפה מדומה, הם יעשו קליפ של בחורות משתינות זו על זו, דברים מוזרים וצהובים בשביל לזכות בהכרה. אם יוצר צעיר יצליח לעשות סרטון אחד מוצלח שיצור באזז סביב נושא טעון כמו רווחת ניצולי השואה - מי אתה חושב יזכה ליותר תהילה, הוא או אותו אחד ששלח קורות חיים למשרדי 'קשת' ועדיין מחכה שיחזרו אליו?".

 

משה מגדיר עצמו כפרסומאי חברתי. ומתחייב כי כל דבר שייקח בו חלק מעתה יהיה מוכרח להוות תועלת חברתית כלשהי. "התוכנית שלי היא יסוד למה שאני מאמין בו. המדיה פתוחה. אנשים לא צמאים לריגוש סתמי אלא לאהבה ועזרה. זה הצורך הגדול ביותר, ולכן אני מציע ליצור מדיה מרגשת שתציל אנשים ולא תהרוג אותם. אתה יכול להיות ציני או להגיד שכבר אמרתי את זה, אבל השאלה היא אם אתה כבר ניסית?".

 

מסלול שמוביל לאבדון

 

אני חוזר אחורנית לרגע ומזכיר לו את הפרסומת הבלתי נשכחת של תנובה שיצר, ובין השאר הייתה זו שהיוותה את הפיק בקריירה שלו כבמאי ומפיק ונתנה לו הכרה בינלאומית. דווקא רגע כזה, על אחת כמה וכמה בתחום התקשורת, עלול להקנות תחושה של כל יכול. דווקא בגלל זה הייתי חייב לדעת מה הביא אותו לרגע בו עשה קאט בחייו האישיים והמקצועיים, והתחיל לשאול שאלות שלימים יגרמו לו לעזוב את עולם הפרסום.

 

"כולם מדברים על פרס גינס כאילו זה הפרס הגדול. החשיפה אומנם הצילה את תנובה - אבל מה זה אומר בעצם? שהרעיון שהגיתי הביא לחשיפה דמיונית בשלל תחנות טלוויזיה בארץ ובעולם והצליחה לשנות דעה של עם שלם על חברת מזון שעמדה לפשוט את הרגל. ומה אנו למדים? על כוחה של התקשורת, הלא זהו כמעט כל נושא שיחתנו".

 

משה סבור כי הרוב מעז לחשוב רק בקטן, ולכן מיישם בעיקר רעיונות קטנים. לטענתו, על מנת ליצור קליפ גדול, צריך תחילה לחשוב בהתאם ולכוון למטרה גדולה. "יש פעמים שהצלחה של משהו נמדדת באמצעות חשיפה. לא מזמן היה איזה בחור שרצה שיכריזו עליו כנעדר, וכל מה שהתקשורת עשתה זה לתת לו חשיפה וסיקור היסטריים, כאילו שזה היה תפקידה האמיתי. דמיין לעצמך שאותה חשיפה מטורפת היה מקבל בנאדם שעושה מעשה טוב עם תועלת חברתית תחשוב על כמות הצעירים שזה היה מעודד לפעול באופן דומה".

 

הוא מציע לקחת קבוצת סטודנטים שתגייס חברות מסחריות לטובת קמפיינים חברתיים. החברות תתקפלנה, כי הן יבינו שמקומן הוא בשירות העם, ואילו הציבור ירכוש את רוב מוצריו מחברות שמעניקות מרווחיהן עבור אוכלוסיות שזקוקות לכך. זוהי משוואה חדשה שבה העם הוא השליט והמרוויח ועל זה הוא נלחם. "שלא תטעה, אני לא נגד פרסום ותהילה אלא נגד הרעיון שבכדי לזכות בפרסום ותהילה - מקריבים אותנו קורבן. ואני לא רוצה שיצאו עוד סטודנטים שילכו לאותו מסלול רגיל שמוביל לאבדון. אני אומר בואו נהיה אלה שמשנים, מגדירים דברים מחדש - ומצליחים".

 

משה טוען ששום דבר בטלוויזיה כבר לא מרגש אות ופרסומות או תוכניות נראות לו כמו הליכה אחורה. "מרגש ומדהים אותי השימוש החיובי שאנשים אמיצים עושים ברשת החברתית על מנת ליצור באזז. אנשים רוצים לעזור מטבעם, להצליח ולהרוויח. תקשורת מונעת סביב כוח-כותרות-כסף, וכשאלו מתועלים למקום הנכון, כולם מרוויחים".

 

אני מבקש ממנו לשתף אותי בציטוט שמשקף את מה שהוא מאמין בו ואת מה שהוא מקווה שעוד יקרה. בתגובה, הוא מקריא לי את כרטיס ביקור שלו "בתקשורת אין משמעות למקום ולזמן. מכל נקודה בכדור הארץ ומכל נקודת זמן שהיא ניתן להגיע לתודעתם של תושבי כל העולם. בין אם אתה נציג של גופים עסקיים, שלטוניים, חברתיים או סטודנט, עובדה זו יכולה לפעול עבורך - ובגדול. על החתום, יוםטוב משה".

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©