הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא רק בשביל אימא
 
דניאל פודמסקי, מושבניק בכול רמ"ח איבריו, החליט ללמד לתואר ראשון במכללה פרטית. על אף החששות הוא גילה שהשד לא כזה נורא
מאת דניאל פודמסקי | 03.06.2015
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק 

 

 

מי היה מאמין? אני? תואר ראשון? ועוד במסלול האקדמי המכללה למינהל, מכללה עם שם כזה ארוך. הסיפור החל באוגוסט 2014, כשישבתי בחוסר מעש על הספה בדירה השכורה באבן גבירול שבקושי החזקתי עקב המצב הכלכלי במשק שלי שקרס. וזה פשוט הכה בי: אני מבזבז את החיים שלי ולא עושה איתם כלום. אימא שלי לוחצת עליי ללמוד מהרגע שהשתחררתי משירות צבאי, ואני מצידי חייתי באופוריה, וחשבתי לתומי שהכול יהיה בסדר, ושאנשים מסתדרים בחיים ומחזיקים עבודה גם בלי תואר. בכול זאת שאלתי את עצמי: במה אני הכי טוב? מה מושך אותי? למה יש לי תשוקה? והתשובה הייתה די ברורה - תקשורת ועיתונאות. אני הרי יצירתי, ויש לי נטייה לחפירה ולהציג את העמדות שלי ואת כול העולה בראשי ללא סינון (ADHD) אז למה לא להתמקצע, ולעשות בזה תואר? ועל הדרך גם לרצות את אימא.

 

לאחר שהלכתי ליום ראיונות בבית הספר לתקשורת ואהבתי את מה ששמעתי, ארזתי את הפקלאות, חזרתי לחיות עם ההורים במושב (צריך לחסוך כסף) וחיכיתי בציפייה לתחילת הלימודים ולהתחלה של חיים חדשים למשך שלוש השנים הבאות. כשהחלטתי ללמוד, אימי אמרה לי שאם כבר תואר אז במקום הנחשק והנחשב ביותר. בהתחלה הלכתי לראיון בבינתחומי בהרצליה, ולא קיבלו אותי בגלל הנתונים שלי. במכללה למינהל החליטו לקבל אותי בזרועות פתוחות בתנאי שאעמוד בדרישות מינימליות בשנה הראשונה. שכר הלימוד הגבוה שמשלמים במכללה נתן לי את ההרגשה שעם הכסף הגדול באה גם האחריות להחזיר להורים כול שקל ושקל, בצורת רצינות והשקעה בלימודים, במיוחד לאור העובדה שהם עבדו קשה וחסכו את מיטב כספם כדי שאלמד.

 

חשש נוסף שהיה לי הוא הסטודנטים והסטודנטיות שברובם עירוניים ומאזורים מבוססים, לעומתי שבסך הכול גדלתי במשק, בצניעות ובעבודת כפיים. הסתכלתי על המצב באופן שחקלאים מסתכלים על קפיטליסטים ועל המעמד הגבוה: לא ממש דמיינתי את עצמי מתחבר לאנשים בגלל הסטריאוטיפ שהכניסו לי מראש. איך נובורישים הלומדים במכללה יתחברו לעבדכם הנאמן?

 

רכשתי חברים ואנשי סוד כמו שמעולם לא היו לי
תצלום אילוסטרציה: sxc . לובי: מתוך "ויקיפדיה"

לשמחתי, כבר ביום הראשון ללימודים כול חששותיי התבדו. במהלך החודשים הראשונים גיליתי שיש איתי אנשים מכול צבעי הקשת, ומצאתי עצמי מוקף בחברים אוהבים. הגעתי למצב שכיף לי לקום בבוקר ללימודים. גיליתי שאסור לשפוט ספר לפי הכריכה שלו, וכיוון שאתה מתחיל תואר עם עוד מאה איש, המראה החיצוי שלהם יכול להטעות. לכול בן אדם יש סיפור מאחוריו, לא משנה באיזה כלי רכב הוא מגיע, איזה מחשב נייד הוא מביא עימו ללימודים או איזה בגדים הוא לובש. אני מסתכל על הקליקה הקרובה אליי במכללה, שפיתחתי וגיבשתי לעצמי במהלך השנה, וחושב שבמבט חיצוני לא הייתי מדמיין את עצמי מתחבר אליהם בשום מצב אחר. האנשים הללו הפכו להיות הקרובים אליי ביותר, לאנשי הסוד שלי גם מחוץ ללימודים, ואחד מהם אף מוגדר כחבר כמו שמעולם לא היה לי.

 

במקרה שאתם קוראים את הטור ומתכוונים להתחיל תואר בתקשורת, נסו להיות נחמדים לכולם מהיום הראשון של הלימודים. פשוט חייכו כמה שיותר לאנשים, ונסו להכיר אותם אך גם לא יותר מדי כי תפסת מרובה לא תפסת. דבר שני והוא החשוב ביותר– תהיו אתם! תביאו את עצמכם, כי בכול תואר ישנן כמה דמויות: המצחיק, הסטלן, הישנון, החנון ולכולם יש מקום.

 

תהיו הגונים לעצמכם וכמובן למי שמשלם לכם את שכר הלימוד, בין אם זה אתם או הוריכם (ולרוב אלו ההורים). נסו לשמור על מוטיבציה לאורך שני הסמסטרים בכול שנה, בכך שתגיעו לכול יום גם אם אין לכם כוח בבוקר. זה הכי הגיוני שהכסף שהושקע בכם יוחזר בכך שאתם תהיו בשיעורים. כול שיעור עולה לא מעט כסף וחבל על הזמן והבזבוז במידה שלא הולכים. שתהיה תקופת מבחנים מהנה וכיפית ולאחרים - התחלת תואר שמח ומאושר.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©