הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מקללת בהמון שפות
 
ארבע שנים היא ישבה באשנב החזרי המע"מ בנתב"ג, ופגשה ערב רב של תיירים. קארין רחמין מסתכלת לאחור במבט משועשע, של מי שזכתה להכיר את הפרידה שלהם מהחוויה הישראלית דרך השקל
מאת קארין רחמין | 07.06.2015
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק 

 

ביולי 2011 צעדתי בהתרגשות בירידה של הדיוטי-פרי לעבר המשמרת הראשונה שלי בנתב"ג, והיום אני הולכת לצעוד אותה בפעם האחרונה. ארבע שנים שאני עושה את הדרך הזו - בחורף הקפוא, בקיץ החם ובשעות לא שעות. הספקתי לסיים ללמוד, להתחתן, לעבור דירה ומה לא.
העבודה בנתב"ג לימדה אותי הרבה על בני אדם, ועד כמה נמוך הם מוכנים לרדת בשביל 12 דולר. היא לימדה אותי על תרבויות שונות, ואיך לקלל בהמון שפות.

יש משהו שונה באוויר של שדה התעופה, שקצת קשה להסביר למי שלא בילה בו שעות ארוכות. מעין אנרגיה אחרת שמרחפת וגורמת לך להתמכר לשהייה בו. לשתות את הנס של הבוקר, לבהות במטוסים שממריאים, ולבחון את העיניים של הנוסעים. מי מתרגש לקראת הטיול ומי נשאר מאחור, ומחכה שהוא יסתיים. מי הולך להציע נישואין בפריז, ומי לשבור פריטים במלון בבורגס. מי טס לביזנס ומי לנקות את הראש. כל אחד והסיפור שלו. 


אבל עם השנים כל זה דעך והתחלף בפרצוף עייף ומחשבות על כמה כסף אקבל אם אתגלגל את כל הירידה ואשבור רגל, ואם זה יהיה שווה את הכאב. וכמו כל סאגה שמיצתה את עצמה, גם השנה האחרונה שלי בנתב"ג לוותה במרמור וכמיהה אל היום שכבר אצא משם. כי לחופש אין מחיר, וגם לא תאריך - הכול תלוי באדם אחד שיקרא את קורות החיים העלובים שלי ויגיד "התקבלת!".

להתראות שאלות מטומטמות של תיירים טיפשים
תצלומים: sxc

והנה הגיע הרגע. מישהו קרא, ואפילו שאל מתי כבר אני יכולה להתחיל. אך פתאום השמחה התערבבה בקצת עצב, ונראה לי שאפילו טיפה אתגעגע. לתיירים שירקו עליי, קיללו את אימא שלי, אמרו לי שהם מרחמים על בעלי, ושאני גנבת ושקרנית, ובגלל אנשים רעים כמוני שונאים את היהודים. אתגעגע גם לאלה שהציעו לי לבוא לעבוד ולהתארח אצלם, שאמרו לי שיש לי שיער מושלם, שאני הבנאדם הכי נחמד שהם פגשו, כאן ושיש לנו ארץ נהדרת. אני אתגעגע לרוסים שמתקשים להפנים שלא בכל מקום בעולם מדברים ברוסית.

 

לאהוביי הצרפתים, לברזילאים הקולניים, לניגרים החוצפנים, לגרמנים הקרים, למבטא הבריטי המעיק, ולאמריקאים שגם בתור של 100 איש שמשתרך אחריהם, יתעקשו לספר על ההרפתקאה שחוו כאן מתחילתה ועד סופה, ואיך הם אוהבים אותנו ושונאים את אובמה, ועצוב להם שנגמר, ושהם עוד יחזרו. אני לא אתגעגע לסינים.


אז אחרי ארבע שנים של השתייכות לעם הלא מובן הזה שנקרא "עובדי נתב"ג" - אלה שכולם מקנאים בהם כי הם בטוחים שאנחנו יכולים לקנות בדיוטי פרי, ובמקום לשלם על קפה 20 שקל, אנחנו משלמים רק 18.5 - הגיע הזמן להיפרד באמת.


אז לכל החברים שפגשתי בדרך - אלה שבילו איתי חלק נכבד מחיי, למדו איתי למבחנים, בחרו איתי שמלת כלה, שמחו ובכו, ובעיקר זרמו איתי על מגש פיצה ב-4 לפנות בוקר - אני אוהבת כמעט את כולכם. להתראות שאלות מטומטמות של תיירים טיפשים. גוד ביי טרמינל, ז'ה טם, איי לאב יו, בלה מיה. נתראה על המטוס ללונדון .

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. טור מצוין!
שגיא 07.06.2015
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©