הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מרגישים את הצביטה?
 
לירון חגואל עושה חשבון עם עצמה ועם סביבתה לקראת סיום התואר בתקשורת, ועל הדרך מתנצלת בפני כול מי שהיה שם בשבילה. היה שווה?
מאת לירון חגואל | 26.06.2015
 

 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

 

השקיות בעיניים הסגירו אותה, ידעתי שעבר עליה יום רע. היא הפצירה באבא שיעשה לה את השחור הבוצי בדיוק כמו שהיא אוהבת ואחרי כמה לגימות קטנות, היא מלמלה שהשחור הזה בא בדיוק בזמן, כמעט כמו היום שעבר עליה. הדמויות המצוירות על המסך הפיחו קצת חיים במצב הרוח הנלאה של הבית, והצחיקו אותה מעט. משכתי לאימא ביד, ובעיניים מבוהלות שאלתי אותה פשוט "למה". נחרדתי מהשעמום המייגע שסובב אותה ביומיום, ונשבעתי שאעבוד תמיד רק במה שאני אוהבת.  

 

אז אימא שלי היא סוכנת ביטוח. בעיניי, מקצוע משמם למדי, בעיני אחרים, עולם ומלואו (נגיד). מאז ומתמיד המחשבות שלי היו מלוות בעומק שמהול ברדידות מוצקה, חלומות באספמיה על עקבי סטילטו נוקשים על רצפת פרקט במשרד צר, ואצבע שמונפת לכול עבר ופוקדת מה לעשות. היום, המשרד הצר הוא חדר בבית של ההורים, והיחיד שאני אומרת לו מה לעשות זה בן הזוג שלי, וגם הוא לא תמיד מקשיב, נו מילא.

 

מקצוע: תקשורת - ובעצם, חלומה הרטוב של כול דמות בתסריט דל בקומדיה רומנטית. כבר ביום הראשון ללימודים אבא שלי לא חיבב יותר מדי את התואר הזה בתקשורת, "כלום ושום דבר" ככה הוא כינה אותו ובתמיהה נסתרת לא הבין איך אני לא באה לתקשר עם הלקוחות שהוא מתמודד איתם כול יום בעסקי המטבחים. אהבתי את זה, ושום דיבור כמו "יש כאלה בערמות" ו"הכסף ברצפה" לא הניע אותי. 

לפתע בין הצרחות והיללות על סיום התואר הופיעו כמה חלומות של עוד
תצלומים: SXC

 כבר כמה ימים שאני אומרת לכול מי שרוצה לשמוע שזה החודש האחרון לתואר. רוב הזמן זה מלווה בנשימה גדולה כאות הזדהות על הסבל המחשבתי שנאלצתי לעבור, ובשאר הזמן מלווה במנגינה מלנכולית, אבל כזו שמשפריצה דמעות של אושר. רק חיכיתי לסיים ו-לטרוף את העולם, כמו שכתוב בסטיקרים שמודבקים לתלמידים כושלים וחסרי מוטיבציה, קלישאה שעטופה בהתלהבות מוגזמת. ובכול זאת, כזאת אני, מחכה רק לטרוף. ובשנייה שישאלו אותי את מה, בחצי חיוך, חצי בהלה אספר על תוכנית כיבוש ארוכה ומורכבת, שעל רוב המהלכים בה עדיין לא החלטתי. אני תמיד אומרת שסיסמאות זה לחלשים, ואיכשהו משתמשת כל פעם בפתגם השגור ביותר.

 

אבל אהבתי ללמוד, לא יודעת אם השאר אהבו שלמדתי. רוב התגובות לפיזוזי התענוגות שלי על הבשורה המיוחלת נענו ב"תודה לאל". לא באמת הבנתי למי הם מודים ועל מה. אופיר, בן הזוג שלי, מודה יותר מכולם. ועוד לפני שתשאלו אותו למה, הוא יוציא מהכיס את רשימת הייבוב הקבועה שלו. אני לא אשקר, לפעמים אולי קצת הגזמתי. יכול להיות שבשנה הראשונה ללימודים הכרחתי אותו ללמוד כמה מהמודלים השגורים. בשנה השנייה נזכרתי כמה אני אוהבת לכתוב, אז הוא פשוט נאלץ להתחיל לקרוא את הכול. לפעמים, כשהיינו מרכיבים קבוצת למידה, הוא היה המורה והוא אפילו לא למד תקשורת. בקורסים שהוא למד, כמו משפטים ו"דיני משהו לא ברור" הוא כבר ידע מה התפקיד שלו. בשנה השלישית הוא התחיל רק להתפלל שאני אסיים כבר את התואר.

 

ההורים שלי לא זכו לכול הטוב הזה שאופיר זכה בו, אבל כנראה שגם להוראת הקבע נמאס להופיע מדי חודש בחשבון הבנק (כן, אני גם כפוית טובה, וגם משלמים לי על התואר). מלבד העובדה שאני יצור אגוצנטרי, אבל במודע, מתברר שאני גם לחוצה. ומכיוון שהבדידות כול כך כואבת, אני דואגת שכול חבריי ללימודים יהיו לחוצים יחד איתי. זו לא הייתה משימה פשוטה, והכוונה היא לא לתואר עצמו אלא לעבור אותו יחד איתי. אני יודעת. אבל לפתע בין הצרחות והיללות על סיום התואר, הופיעו כמה חלומות של עוד. אז בינתיים, אני מציעה למודים לאל שיפסיקו להודות, כי ככול הנראה חברים, אני ממשיכה לתואר שני.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©