הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
טעם של חלום שהתגשם
 
למרות שזה היה לגמרי במקרה, אילן ארנון הגיע להופעה של "מיוז" באמסטרדם ופגש את גיבורי הילדות שלו. פלא שנגמרו לו המלים?
מאת אילן ארנון | 07.07.2015
 

 

 

 >>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

 

הייתי באמסטרדם במשך שבוע. טיילתי ברחובותיה הציוריים, נחתי על גדותיהם של הנהרות הזורמים בה, אכלתי אוכל טעים, ושתיתי בירה צוננת ביום שמשי, אבל שום דבר מאלה לא עניין אותי. הכול היה שולי מול פסטיבל המוסיקה. אני אוהב מוסיקה ואוהב הופעות, ותמיד חלמתי להיות בפסטיבל או אפילו בסתם הופעה של אמן משמעותי בחו"ל. תמיד נהניתי מהופעות של אמנים ישראלים, אבל רציתי להיות נוכח בהופעה גדולה ובינלאומית, כזו שמשאירה טעם של חו"ל. ואם כבר הופעה מחו"ל, אז עדיף שתהיה של להקה שאני באמת אוהב כמו "מיוז". זה היה החלום.

 

והנה המזל שיחק לידי. במקרה, רק בשביל הספורט, בדקתי את ההופעות המתקיימות באמסטרדם וסביבתה. כבר קנינו כרטיסי טיסה וזה לחלוטין לא היה בתכנון. אבל זה קרה. ה"פינק פופ" פסטיבל הרוק הכי ותיק באירופה, מתקיים מדי שנה מאז 1970 בעיירה המרוחקת שעתיים וחצי נסיעה מאמסטרדם, והפעם הסתנכרן בצורה מושלמת עם הטיול. כמובן שבשביל להשלים את סיפור הסינדרלה, נשארו כרטיסים רק ליום אחד בפסטיבל, זה שבו "מיוז" מופיעים. כול הכוכבים הסתדרו בשורה, ואני בהיתי במסך המחשב, המום, נרגש ונפעם לנוכח כול המידע הזה שנגלה בפניי זה עתה.

 

מיד הזמנתי כרטיסים. המחיר לא רלוונטי. הזמנתי גם מכונית כדי להשלים את חווית הנסיעה לפסטיבל, שהיא לא פחות חשובה. הכנתי דיסק עם מיטב השירים של האמנים המופיעים בו, כדי לדאוג שגם החברה שלי, על אף שהייתה משנית ביותר לכול הסיפור הזה, תיכנס קצת לאווירה. וכול מה שנשאר זה לחכות לטיסה, להעביר עוד יומיים באמסטרדם ולהתחיל את המסע.

תמיד היו ה"בקסטריט בויז" הפרטיים שלי. "מיוז"
תצלומים : אילן ארנון

ואז היום השלישי לטיול הגיע. לקחנו את האוטו ויצאנו לדרך. הנסיעה אכן ארכה שעתיים וחצי כמצופה, ובסיומן הגענו לפסטיבל המוסיקה הראשון שלנו בחו"ל, ובו הלהקה האהובה עליי. נחילי אדם, אלפי מכוניות ובלגאן אטומי במציאת חנייה - כול אלה בישרו שהגענו למקום הנכון. ההליכה לשערי הכניסה כשלצידנו דוכנים, מוסיקה והמון בירה, שבו אותי. וזה לפני שנכנסנו למתחם ההופעות. בימה ענקית ועוד אחת בינונית בצדו השני של מגרש ענק, ועוד בימה קטנה בצד וגם בימה ממש קטנה לאמנים מתחילים - קיבלו את פנינו לאחר הבידוק. מדהים ומרשים ללא ספק, אבל אותי עניינה בעיקר ההופעה של "מיוז".

 

מאז כיתה ח' ועד היום, אני יכול להעיד ש"מיוז" היא הלהקה האהובה עליי. ברמה כזו שאם הייתי נשאל את מי אני מעריץ, הם היו התשובה היחידה שיכולתי לחשוב עליה. שיניתי את הסגנון המוסיקלי שלי לאורך 14 השנים הללו, אבל "מיוז" תמיד נשארו. להקת רוק בריטית, שליוותה אותי בימים שהייתי חובב רוק כבד, ועד שהתקבעתי כחובב הבריט-פופ פינת אלטרנטיב. "מיוז" תמיד היו ה"בקסטריט בויז" הפרטיים שלי.

 

לאחר שהסתובבנו במתחם העצום של הפסטיבל, ביקרנו בעשרות דוכני אוכל ושתייה ובשלושת הבימות הקטנות יותר, שבהן הופיעו אמנים לא מוכרים, סיכמנו בינינו לבין עצמנו שעל אף שיש כאן הרבה יותר אנשים ממה שפארק הירקון יכול להכיל, הכול מתנהל בצורה נוחה ונעימה. אפילו את הבימה המרכזית אפשר לראות, גם אם עומדים ממש רחוק, ובכלל במה כזו מרשימה בגודלה, כנראה שלעולם לא יצליחו להקים בארץ. אחרי כול זה, הלכנו לתפוס מקום טוב. ההופעה מתחילה עוד ארבע שעות.

  

כול מי שהיה מהיר החלטה או סבלן, יכול היה לתפוס מקום באזור המקורב לבימה, ה"גולדן רינג" כמו שאומרים אצלנו. רק שבשונה מבישראל, ב"פינק פופ" לא היה צורך לשלם פי שלושה - האזור היה פתוח לכול מי שרצה, כול עוד יש בו מקום פנוי. אז אנחנו תפסנו. נכנסנו מוקדם מספיק, כך שהוא עוד לא היה מלא. בינתיים, נהנינו מהופעה של ג'ורג' עזרא וגילינו את להקת "אלבואו" הנחמדים להפליא - הכול כדי להישאר באזור הטוב לקראת הגראנד פינלה.

 

ה"גולדן רינג" הלך והתמלא מהופעה להופעה, כאשר בסיומה של כול הופעה בבימה המרכזית, הייתה הפוגה של שעה, על מנת שאנשים יוכלו ללכת לשירותים, לשתות, לאכול, ולראות הופעות של להקות אחרות בבימות המשניות. אנחנו נשארנו במקום. דבקים בהחלטתנו להישאר קרובים לבימה. ואז הם עלו. אני לא מגזים בתיאוריי, זה היה לא פחות ממושלם. כול שיר שניגנו היה מדהים. הפירוטכניקה וההתלהבות היו בדיוק כפי שדמיינתי. ההופעה הזו גרמה לי להבין שעד היום לא נהניתי מהופעות. כלומר נהניתי, אבל לא כמו שצריך.

 

אין לי יכולת להעביר את תחושת ההופעה במילים, אבל המעמד היה באמת ובתמים מאוד מרגש בשבילי. אחרי הכול, לא כול יום אני זוכה לראות את גיבורי הילדות, הנעורים והבגרות שלי, בהופעה חיה על במה ולשיר איתם את השירים שאני הכי אוהב. ההופעה נגמרה וזה הרגיש קצר מדי. יצאנו ממתחם הפסטיבל ופתאום היה שקט, כזה שמהול בבאסה גדולה, מצד אחד, וסיפוק אינסופי, מצד שני. מזל שהייתי באמסטרדם, שם לא חסר מה שיכול להפיג את העצב.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©