הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
באגט + בשר + גבינה צהובה
 
כמו מדען דגול שהטילו עליו משימה להצלת המין האנושי, בדק גיל מטוס את המרכיבים של האוכל הג'אנקי האמריקאי והשלכותיו על קיבת הישראלי, לטובת כל המסכנים שיבואו אחריו, וייתקעו בעבודה אי שם בערבות ארה"ב
מאת גיל מטוס | 28.11.2007
 
קשה למצוא אוכל טוב בארה"ב. ואני לא מדבר על מסעדות יקרות או ערים מרכזיות עמוסות מהגרים ומתכונים מכל העולם כמו ניו-יורק, מיאמי ולוס אנג'לס. אני מדבר על הבן אדם הממוצע שגר במקומות היותר נידחים של ארה"ב, ומחפש אוכל טוב במחירים הוגנים. אם נבנה סכימה של כל מאכל אמריקאי ממוצע, זה ייראה כך:

נתחיל במרכיב עיקרי וחשוב מאוד בתזונה האמריקאית - שמן! הרבה, כמה שיותר, ואם אפשר שלא יהיה שמן זית. לאחר מכן נבחר את סוג הבשר: עוף, בקר או חזיר, ונקווה שזה באמת מה שנקבל. השלב הבא הכרחי בכל דבר (חוץ מאשר בטוסט) - גבינה צהובה, וגם פה ניתן לבחור את סוג הגבינה, אחרי הכול זו ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והאפשרויות הן : גבינת סוויס, פרובלון וכמובן הגבינה הצברית - צ'דר.

נעבור לשלב שהרבה אמריקאים רואים בו חלק מיותר בתפריט - ירקות: החסה - נראית טוב, מוסיפה צבע וזולה, לכן לאמריקאים יש נטייה לפזר כמויות חסה מסחריות בכל דבר. העגבנייה - לרוב נקבל שתי חתיכות, ותמיד אחת מהן תהיה עם הקטע הירוק והמגעיל שנמצא למעלה, מה שמשאיר אותנו עם פרוסה אחת.

בכלל, עגבניות בארה"ב זה נושא רגיש. בתקופה שגרתי בווירג'יניה, רציתי להכין סלט. לא בקשה גדולה מדי, אך נוכחתי לגלות שמחירה של עגבנייה אחת הוא דולר! רק לצורך השוואה: עם דולר אמריקאי אחד אפשר לקנות במקדונלדס' : המבורגר קטן (שיש בו עגבנייה) צ'יפס, או צ'יקן נאגטס. אחרי חישוב מהיר, הבנתי שאני יכול לצאת עם חמש עגבניות או חמישה המבורגרים, ותנחשו במה בחרתי.

שים משהו בלחמנייה ותגדיל. מהות האוכל האמריקאי
תצלום: SXC

ויש גם את הפיקל (מלפפון חמוץ) המעצבן הזה שמאז שהאמריקאים גילו אותו, הוא מגיע בכל מנה. כמעט סיימנו את הסנדביץ'. נשאר רק לבחור את הרוטב: כמובן שמספר אחד הוא המיונז, ואחריו לא פחות טובים: אלף האיים, ראנץ', חרדל-דבש, ברבקיו וטבסקו. והשלב האחרון והמטעה הוא השלב שנותן למיליוני האמריקאים את ההרגשה שיש להם מגוון של אוכל במעצמה שלהם: בתוך מה אנחנו שמים את כל המרכיבים הללו?

ניקח לדוגמא חזה עוף: אפשר לשים אותו בלחמנייה עגולה עם שומשום וקיבלנו: מקדונלדס', ברגר קינג, וונדיס, הרדייס, צ'יקן פילה. נעביר אותו לבאגט ונעשה עיסה מהבשר והגבנ"צ ונקבל - צ'יז סטייק. ניקח אותו קצת פחות מטוגן, ונגלגל אותו במשהו עבה ומגעיל שאמור להזכיר לאפה וייצא לנו warp, נגיד לאנשים שזה אוכל מקסיקני ונקצוץ אותו לתוך בוריטו, וקיבלנו את אחת הזוועות שאני לא מאחל לאף קיבה - טאקו בל. או שנעביר אותו ללחם שנראה טוב עם כל מיני גרעינים וקשקושים מגניבים בתוכו, ניקח עליו עוד דולר כי הוא "יותר בריא", וקיבלנו מארקט דלי או סאבווי.

כיסינו כמעט הכול, ונשארנו עם הפיצות הזרחניות, שהן די דומות, מכיוון שגם כאן ניתן לשים בפיצה עוף, בקר ובייקון או פשוט לשים את כולם עם אקסטרה צ'יז, ועוד שכבה של בצק למעלה, ולהגיד קדיש על אבי העורקים.

סחוס זה סחוס

אוכל סיני בארה"ב זו תופעה מעניינת. הוא תמיד מריח טוב ועושה חשק לאכול. המנות גדולות, וזו אחת הסיבות שלפעמים נזמין אותו. אבל אתה תמיד בוחר בו, אחרי שאכלת קצת כואבת לך הבטן, אתה לא מבין למה הזמנת אותו, מצהיר שזו הפעם האחרונה שאתה נוגע בו, אבל בסוף תמיד חוזר אליו. וכמובן שאתה משאיר חצי מנה במגשית קלקר המעצבנת עם הרוטב הצהוב, שעד היום אני לא נוגע בו כי אני פוחד שזה באמת ברווז.

גם באוכל הסיני מציעים לך מגוון רחב של תוספות - חמוץ מתוק, שום, קארי, חריף , ססמי , סצ'ואן ועוד הרבה שמות שלא מדברים אליך, אבל זה לא משנה איפה ומה תזמין - סחוס זה סחוס, חתולה זו חיה שמשחקים איתה וקלקול קיבה זה לא כיף, חוץ מהציורים שאתה משאיר על האסלה, ואז מנסה להוריד אותם כשאתה משתין.

וכך, במשך שבועות של עבודה בקניון, בכל יום שהגעתי לאזור האוכל, הכו בי השאלות: מה אני אוכל היום? מה הדבר הכי פחות נורא שאני יכול להכניס לקיבה שלי? ומה יותר טעים - כלב או חתול? היו ימים שהזמנתי סלט, ובעודי מלחך מנה שנועדה לארנבים, הצלחתי לעבוד על עצמי שלמרות הבשר, הגבינה וכל הרטבים שיש לי בסלט אני אוכל טוב.

היו ימים שנפלתי בפח העיניים הגדולות שלי בתוספת חתיכת עוף על קיסם, וסיימתי עם חמגשית קלקר ברוטב חמוץ מתוק. או שפשוט באתי מוכן ואמרתי לעצמי - "היום אני אוכל ג'אנק! מגיע לי איזה בורגר טוב", כאילו שאתמול ושלשום לא אכלתי. אבל אני אוכל נכון, לפעמים אפילו הורדתי את הגבינה הצהובה או שביקשתי בלי בייקון.

מי ביקש מטוגן ולא קיבל?
תצלום: SXC

אם אחת ההנאות הגדולות של החיים היא לאכול, אז הנאה גדולה יותר היא לאכול טוב ובזול. רובנו נתבייש להגיד שבמסעדה ששילמנו 50$ למנה, האוכל היה פחות טוב מזה שאכלנו בדוכן אצל ההוא עם הגופייה, שלא שוטף ידיים אחרי שהוא מגרד בתחת, ודוחף את הסלטים לפיתה. לרוב, נסיים לאכול מנה ששילמנו עליה הרבה כסף, ואם לא - ניקח אותה הביתה כי "לא חבל"?!? ואחרי שבועיים שהיא תשב במקרר מכוסה כתמי עובש ירוקים וריח של מיץ זבל, אנחנו נריב מי יפנה אותה.

שהרי כולנו נשמח לקבל את העוגה חינם ביומולדת, שעד שהיא מגיעה רוב הגלידה נמסה, וכולם נוברים בתוכה כי היא נחלת הכלל. נשמח לקבל פיצוי במסעדה על איזו מנה שהתעכבה יותר מהרגיל או לא הגיעה כמו שביקשנו, נקווה שהשליח של הפיצה לא ימצא את הבית שלנו בזמן. וגם נחזיר מנה אחרי שדפקנו ביס או שניים וגילינו שהיא לא בדיוק כמו שביקשנו, ואז נתהה מה הולך לקרות למנה שעכשיו החזרנו, הרי הם הולכים לזרוק אותה כנראה,"לא חבל"?!? כאילו עולה להם כסף להשאיר אותה, ובכלל יש כל כך הרבה ילדים רעבים בסומליה.

בעיה נוספת שלנו היא אכילה עם העיניים. לקח לי הרבה זמן להתרגל לבעיה הזו, במיוחד בארה"ב שלרוב המנות נראות קטנות. אתה מזמין מנה, מתאכזב מהגודל, וחושב לעצמך - ידעתי שהייתי צריך להזמין את הבורגר, הרי תמיד יש בורגר בתפריט, ועם בורגר אף פעם לא נופלים. אבל בסוף אתה לא מסיים את המנה, ומודה לאלוהים שלא הזמנת את הבורגר כמו תמיד.

כשמדובר באוכל, ניתן לראות את יצר ההישרדות והאגו שלנו באים לידי ביטוי. כל החושים מחודדים להזמין את המנה הכי טובה שתהיה גם גדולה וגם טעימה. אם אנחנו עומדים בתור, תמיד נבחן את אלו שלפנינו ואחרינו, ונראה מה הם קיבלו, כמה צ'יפס שמו להם? כמה פרוסות של נקניק או כדורים של פלאפל? ואם הם קיבלו את הלחם הטרי שעכשיו יצא מהתנור או את הישן שיושב פה חמש דקות. וכל דבר קטן משמעותי, מכיוון שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר, ואותנו לא דופקים. אני רוצה בדיוק כמו שהוא קיבל, ואם אפשר קצת יותר.

המלצת השף

כשנשב במסעדה והמנות יגיעו, יהיו כמה שניות מהירות של הערכת מצב והסקת מסקנות, בהן כל אחד יבחן בזריזות את המנות שחבריו קיבלו, וינסה להצדיק לעצמו את הבחירה שלו. "זו אומנם מנה קטנה אבל ממש טובה. זו המלצת השף", "זה נראה קטן אבל ממש משביע", "טוב שהלכתי על הבורגר", "יש לזה טעם מאוד מיוחד" (מיוחד/שונה = מגעיל, אבל אסור שיידעו).

וכמובן, כשמגש פיצה חדש נפתח ישנו רגע קטן של שקט, וכמה שניות מאוד קריטיות שמראות אצל מי קלט העיבוד והפלט מפותחים יותר, בהן כל אחד מנסה להתביית על המשולש המושלם, שהוא שילוב של המשולש הגדול ביותר עם הכי הרבה תוספות, והבן אדם שלא הגיב מהר ו\או אוכל לאט יקבל את המשולש הקטן שכיחיד הוא לא היה נמכר, יש עליו הרבה בועות, ובקצה יש חלקים בלי גבינה צהובה, כי מי שלקח את החתיכה הגדולה, גם משך קצת גבינה ממנו ויש עליו רק שני זיתים וגם הם שחורים.

אלו הדילמות הקשות שנוצרות אצל עכברי הקניון, שנמצאים בו שמונה ימים בשבוע, שרואים את אור השמש דרך התקרה, ושצריכים להחליט כל יום מחדש איזה זבל להכניס לגוף, אבל עדיין שומרים על הרוח הישראלית.

גם בגולה, במיוחד בגולה, לא ניתן שידפקו אותנו. אם אני משלם על ג'אנק בדולרים, אני רוצה לקבל כמה שיותר באגט, בשר וגבינה צהובה, ואם גם המוות שלי כלול במחיר, אז תעשה את זה כפול ותוסיף בייקון.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. מכיר את העיניין
אדון תחת לחץ 17.12.2007
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©