הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תוספת של גרוש ללירה
 
אומנם העלאת שכר החיילים היא צעד מבורך, אבל יונתן אגרוקר טוען שזה רחוק מלספק, ונזכר בכאב בימיו כחייל עם בעיות כלכליות
מאת יונתן אגרוקר | 19.12.2015
 

במארס 2007 התגייסתי לשירות קרבי במשמר הגבול. השירות היה מאוד אינטנסיבי ועברתי בו קורס מפקדים וקורס מדריכי קליעה ופיקדתי על לוחמים. היציאות הביתה היו אחת לשבועיים, לסוף שבוע קצר, וחזרה מוקדמת לבסיס ביום ראשון. בשפה הצבאית אהבנו לקרוא לזה "דוש לקידוש". חוויתי סדר יום מאוד צפוף, כאשר שש שעות שינה היו חלומי הרטוב. המוטיבציה שלי הייתה בשמיים, והייתי מוכן לעשות הכול למען ההגנה על המולדת.

 

בינואר הקרוב יתוקן במקצת עוול ארוך שנים, ושכר החיילים יעלה ב-50%. אבל זה לא מספיק. מדינה המגייסת חיילים לתקופה של שנתיים עד שלוש שנים, בשכר מחפיר, תוך הסתמכות על הוריי החייל שיסייעו כלכלית, היא בושה וכלימה. לשם השוואה, איש קבע היוצא לפנסיה מקבל שכר הגבוה בממוצע פי 15 מלוחם בשירות סדיר. זו בגידה באמנה החברתית ובחברה, ומרכיב מובהק בעיקרון "רק החזק שורד" כלכלית.

 

בארבעת החודשים הראשונים בטירונות, תלוש המשכורת הצבאית שלי הורה על סכום של 350 שקלים, ורק כשסיימתי את הכשרתי כלוחם, שכרי עלה ל-700 שקלים. בסיום הכשרתי כמפקד לאחר שלושה חודשים נוספים, זכיתי להעלאה של שני שקלים בחודש והתלוש עמד על 702 שקלים, עד לסיום השירות בשנת 2010.

למזלי השארתי רושם טוב באולם האירועים בו עבדתי לפני הצבא, והם קיבלו אותי 
תצלום: sxc

כיום, כבוגר מפוקח בעל תואר ראשון, אני יכול לכעוס על חברות גדולות המנצלות את כוחן בישראל, וגובות מחירים גבוהים, אך אני גם יכול להבין את האינטרסים הכלכליים שלהן ולראות את שני צדי המתרס. בראייה זו, פיתוח שנאה כלפי חברה כלשהי תהיה תופעה נדירה בעבורי. ובכול זאת, אני שונא את חברות הסלולר למשל, וקשה לי לסלוח להן על המחירים המופקעים שהן גובות מחיילים. הייתי לקוח שבודק ומשווה מחירים, וממעט להשתמש במכשיר הסלולר, ובכול זאת שילמתי כ-200 שקלים מדי חודש. 14 שעות ביום של עבודה סזיפית במחסומים, ובגדר ההפרדה ולאחר מכן הקדשה של 18 שעות ביממה בהדרכה וחינוך לוחמים, ושמירה על המדינה והאזרחים, שחלק קטן מהם נהנה בלי בושה מהקומבינה ומהמחירים הגבוהים, ומנצלים בצורה כה מכוערת את החיילים. קשה לשכוח וקשה לסלוח.

 

אט אט דברים בסיסיים בחיי הפכו למותרות: בילוי לילי עם חברים הדורש תשלום למונית וקניית משקה, צפייה בסרט בבית הקולנוע עם החברה או אפילו האפשרות לאכול מחוץ לבית או לבסיס, היו יקרים עבורי ודרשו מחשבה מעמיקה וחישובים רבים. בישראל היקרה, בתקופתי כחייל, גם תופעות כמו "קופיקס" או "דרינק פוינט" בעלות המחירים הזולים, לא היו קיימות. בימים ההם התפרקות ובילוי היו מעין חלום רחוק. ביום ראשון בבוקר, כשיצאתי מהבית עם המדים ובכיסי 20 שקלים בלבד לשבועיים ארוכים בבסיס, נפל לי האסימון, אני זקוק לעבודה.

 

חודש של בירוקרטיה מול המש"קית, האחראית על תנאי השירות של החיילים, הובילו לאישור המיוחל המאפשר לי לעבוד מחוץ לבסיס, בזמן שאני יוצא הביתה. מעטים המעסיקים שיקלטו עובד שהוא חייל קרבי היוצא רק בסופי שבוע, פעם בשבועיים. למזלי השארתי רושם טוב באולם האירועים בו עבדתי לפני השירות הצבאי, והסכימו לקבל אותי כמלצר. מוזר לומר, אבל ההנאה שלי הייתה בעבודה, הרגשתי שאני בגן עדן בכול זמן נתון, וההכנסות שגדלו קצת הסירו דאגות מליבי.

 

לנשוך שפתיים

 

אמי הרוויחה כול חייה שכר מינימום, ואבי לא היה כול כך רחוק מכך גם, לכן עזרה מההורים היוותה קו אדום, וחיפשתי לעבוד בכול הזדמנות שניתנה לי. הייתי מגיע הביתה בימי חמישי בחמש וחצי בערב, מתארגן חמש דקות ויוצא לעבודה. הייתי מתנדב להישאר עד סוף האירוע כדי להגדיל את ההכנסה ועובד גם בשישי בבוקר. במרבית הימים, כשסיימתי לעבוד בארבע לפנות בוקר, ישנתי שלוש שעות במכונית בחניון מחוץ לאולם, ובשבע בבוקר התחלתי לעבוד שוב. רציתי זאת, ואולי בכלל, הרצון להישאר מאוזן כלכלית לא הותיר לי ברירה.


 כמעט שש שנים אני חייל משוחרר, ובכול פעם ששכר החיילים עולה לדיון ציבורי, זה צובט לי בלב. הזיכרונות על הקשיים באותה תקופה הפכו אותי לתומך גדול מאוד בהעלאת שכרם. הנתונים על הכנסות האזרחים במדינה מעידים כי ישנם חיילים רבים, כפי שאני הייתי, שאין להוריהם אפשרות לתמוך בהם כלכלית ומצב זה מוביל לקשיים נוספים במהלך השירות שבין כה וכה הוא תקופה לא קלה.

 

לימדו אותי לנשוך שפתיים ולסבול כשצריך, לטובת ההצלחה הקולקטיבית, אך בל נטעה, לא זה המקרה. תקציב הביטחון השנה מגיע כמעט ל-60 מיליארד שקלים. אנשי קבע שייצאו לפנסיה ושרבים מהם לא היו בתפקידי לחימה, מרוויחים פי 15 יותר. מדי חודש, פנסיה מוקדמת, פנסיה תקציבית ושאר הטבות מאמירות בהשוואה למגזר הפרטי.

 

לא ייתכן שבצבא ההגנה לישראל הפערים בהכנסות יהיו כה גבוהים. זה מרתיח ומקומם שאותו אזרח באותה המדינה ובאותו ארגון יגיע ליום בו הוא יושב בביתו או נופש בחו"ל ירוויח באותו הזמן 12,500 שקלים בממוצע, בזמן שהלוחם, שמסכן את נפשו מדי יום בשטחים, ונתון תחת לחץ ושעות רבות של מאמץ, יסתפק בפרוטות, ותומכי הלחימה ובעלי התפקידים העורפיים בהרבה פחות. בחברה הישראלית כיום לא שוררת הרמוניה, ועיקרון הצדק גם במקרה זה, נוחל מפלה גדולה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©