הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דילמת הסאבווי
 
מה קורה למי שנתקע בעבודה בקניון אמריקאי זניח, וצריך לשקול ממה הוא יסבול פחות - בורגר או סאבווי. חיבוטי נפש ישראלית בגולה הדוויה
מאת גיל מטוס | 28.11.2007
 
בארה"ב יש חוק לא כתוב, שאומר שככל שאתה מתרחק ממרכז הערים הגדולות, האוכלוסייה הופכת יותר הזויה, טיפשה, אחוזי השומן עולים, ויש יותר סיכוי שתמצא בני דודים בני שש-עשרה שהחליטו שעדיף לשמור גם את הגנים במשפחה.

למעשה, כל עיירה עם סיומת Ville היא מתכון לבעיה הזו. העיירה Douglasville נמצאת במרחק של חצי שעה נסיעה ממרכז אטלנטה, חצי שעה שמפרידה בין סוג של שפיות במסגרת המגבלות האמריקאיות, לבין חוסר שפיות במלוא מובן המילה. כמעט כל יום נסעתי לעבוד בקניון שבעיירה, שהוא בערך האטרקציה היחידה שיש בה. לפעמים זה נראה שאם יסגרו אותו ליום אחד, כמות הפאניקה שתיווצר תהיה גדולה יותר מאסון התאומים.

חוק נוסף אומר, שככל שאתה מתרחק ממרכז הערים הגדולות, כמות המקומות שמוכרים ג'אנק פוד עולה. וכך גם במקרה הזה. בכל פעם שעבדתי בקניון, הייתי צריך להחליט באיזה ג'אנק אבחר היום.

בהתחלה זה נחמד, אבל מהר מאוד האוכל הופך מאוס, וההחלטה קשה יותר. ביום ללא ממש בהיר אחד, בניגוד לכל החוקים והציפיות, נפתח סניף של סאבווי בקניון, ואני חשבתי שמצאתי לי חבר חדש. סוף סוף משהו בלי טיגון עמוק. אני אומנם לא חסיד גדול של סאבווי, אחרי הכול מדובר בסנדביץ', והוא לא כזה מעניין. אבל עם עובדות לא מתווכחים, וסאבווי הוא הכי מזין שיש בכל המבנה הזה. רק חצי מהקלוריות שיש בברגר קינג ובמקדונלדס, והם טורחים להזכיר לך את זה בכל פעם שאתה מנגב את הפה.

יש לך הפתעה בסנדוויץ'
תצלום: SXC

מיד פקדתי את המקום, מזמין את הסנדביץ' החדש, ומקפיד לשים בו כמה שיותר תוספות, שהרי זה כלול במחיר, אז כל התוספות הולכות טוב ביחד, אבל כשמזמינים פיצה אז רק עם זיתים, כי ביחד עם עוד תוספות הם משתלטים על הטעם.

בסאבווי ישנם שני גדלים באופן מפתיע, אחד גדול ואחד קטן שהוא "חצי" מהגדול. אחת הבעיות היא שהקטן אף פעם לא משביע אותך, אבל הגדול יכול להשבית אותך. כמובן שהלכתי על הגדול גם בגלל שלעיניים שלי יש תיאבון שלא נגמר, וגם בגלל שההפרש במחיר הוא קטן, ואפשר לשמור את החצי השני ולאכול אותו מאוחר יותר, זה לא שהוא יתקרר. נוסף לכך, יש מבצע יומי שבו בכל יום חצי סנדביץ' אחר עולה 2.45$ שזה דולר וקצת פחות מהמחיר הרגיל, למעט יום שישי שזה טונה, וזה לא נחשב כי זה איחס.

הישראלי שבי תרגם את המבצע ואמר: "זאת עסקה טובה, אתה גם ככה אוהב את כל התוספות, וזה ממש לא משנה אם יש לך רוסטביף או חזה עוף בלחמנייה. כל עוד זה לא טונה - תזמין בכל יום את הסנדביץ' היומי - ועלית על סוס מנצח".

אך לפתע על כתף שמאל שלי הופיע הדוד סם שאמר לי: "מה זה משנה? זה רק דולר מסכן, שגם ככה יותר מאוחר תיתן אותו כטיפ לבחור המעצבן שמצלצל בפעמון בכניסה לקניון, ואפילו לא מביא איתו חלב". הדוד סם לא הספיק להצביע לכיווני באצבע המאיימת, ומצד ימין הגיח לו הישראלי שבי ואמר: "לא רק שתזמין את הסנדביץ' היומי, תבקש גם כוס מים קרים, ואם אפשר - בלי קרח!"

השאלה הראשונה שאתה נשאל היא סוג הבשר, אך לאחר מכן מגיעה שאלה הרבה יותר קשה, סוג הלחם. לסאבווי סוגים שונים של לחמים שהם אופים במקום, ועם הזמן הבחנתי בתופעה מעניינת: כשהעובד חותך את הלחם שמשמש לסנדביץ' הגדול לשני חצאים, הם אף פעם לא שווים. תמיד יש אחד שהוא קצת יותר גדול. ניסיתי להבין למה, אולי ישנה סיבה אחרת. מה כל כך קשה לחלק לחם לשני חצאים? עניין של ריכוז, חוץ מיהודים זה לא יכול להרוג אף אחד. כשאתה מזמין את הסנדביץ' הגדול, אין בעיה מכיוון שאתה אוכל את שני החצאים גם ככה. אך מה קורה כשאתה מזמין את הסנדביץ' הקטן?

אם העובד לקח מהתנור לחם חדש בשביל הסנדביץ' הקטן, וחתך אותו לשתי חתיכות לא שוות, אתה תמיד תזכה בגדולה יותר, מכיוון שהוא מודע לכך שהחיתוך שלו לקוי, ומחוסר נעימות תזכה בחלק הגדול. אך האזרח התמים הבא, שיזמין חצי סנדביץ' מאותו סוג לחם, ייפול קורבן ויקבל את החצי הקטן שנשאר מהסנדביץ' שלך והוחבא בתנור. רק לצורך הבהרה, מדובר בהפרש של סנטימטר אחד או שניים. פחות מביס אך עדיין מקומם.

כמובן שגם לבעיה זו יש פתרון, מכיוון שאף אחד מאיתנו לא רוצה ליפול על החצי הקטן, התנורים של סאבווי שקופים וניתן לראות אילו לחמים שלמים ואילו חתוכים, ולהזמין רק מהשלמים.

חיוך צבוע של אמריקאים

תרחיש נוסף ושכיח הוא שבחרת לחם שלכאורה נראה שלם, אך לפתע העובד שלף מתחתית התנור חצי קטן ומקומט, וממש לא בא לך שכך יראה הסנדביץ' שלך.

במקרה כזה מתחיל הדיאלוג הבא:

אזרח תמים: סלח לי, לפני שאתה ממשיך, מה זה הלחם ההוא שם? (מצביע לכיוון לחם אחר שהוא תוכנית ב' שלך).

עובד: זה הלחם הרגיל שלנו, לא משהו מיוחד.

אזרח תמים: זה משהו חדש? אף פעם לא ניסיתי אותו.

עובד: לא, הוא תמיד היה כאן.

אזרח תמים: אתה יודע מה, אני חושב שאני אנסה אותו הפעם, הוא נראה לי טעים יותר.

עובד מבואס שמקלל אותך שבעה דורות אחורה על זה שאתה משגע אותו, וגם ככה הוא מרוויח רק ששה דולר לשעה: אין בעיה, אדוני, בשמחה, בתוספת חיוך צבוע כזה שרק האמריקאים יודעים לתת סטייל - יש לך הפתעה בסנדביץ'.

השלב הבא הוא הכנת הסנדביץ' בו ניתן ללמוד על צורת החשיבה האמריקאית, שהיא מקבילה לצורות של הערים שלהם כשמסתכלים מלמעלה - ריבועים. לכל אמריקאי יש מספר ריבועים שונים בהם הוא פועל. בכל ריבוע ישנם חוקים, כללים ונורמות שעל פיהם הוא צריך להתנהג, וכמובן שאסור לו לחרוג. האמריקאים מאוד נאמנים לתפקיד שלהם, וכל בעיה שנמצאת בתוך הריבוע, תטופל בצורה הכי נכונה וטובה שיכולה להיות.

החשיבה שלנו, הישראלים, שונה לחלוטין, והיא סוג של קו שרץ בתוך מבוך, ומנסה למצוא פתרונות ודרכים לצאת החוצה. כל הזמן בתנועה, בוחנים דרכים חדשות, ואם הגענו למבוי סתום - חוזרים קצת אחורה והולכים הצידה. סגרו לנו דלת אחת - נלך לשנייה, ואם גם היא נעולה, נטפס על הגג, נגיע מהחלון או שנחפור תעלה. אבל תמיד נחשוב מחוץ לריבוע, ותמיד נהיה בתנועה. מכאן שכל עוד אנחנו משחקים בתוך הריבוע, הדברים יתנהלו כמו שצריך, אבל ברגע שנרצה לצאת ממנו יתחילו הבעיות.

איפה משה מהשווארמה

ניקח את התרחיש הבא: שני חברים הולכים לסאבווי והם לא רעבים מספיק בשביל הסנדביץ' הגדול. כל אחד יעדיף לקחת חצי סנדביץ'. המחיר של חצי סנדביץ' הוא לא חצי מהמחיר של הסנדביץ' השלם, כמו בכל מקום, כדי לעודד אותך לקנות את הגדול ולהרוויח יותר כסף.

לכן, מן הסתם, שני אנשים יעדיפו לקנות את הסנדביץ' הגדול, ולהתחלק בו, מאשר לקנות את שני החצאים בנפרד, ולשלם יותר, כמו שהרבה אמריקאים היו עושים. זוהי קומבינה ברמה הבסיסית ביותר, שכל ילד שיודע חשבון יגיע אליה לאחר מספר שניות.

במקרה שהוא כמעט בלתי אפשרי- ששני האנשים שחולקים בסנדביץ' אוהבים אותן התוספות והרטבים, הרי שאין לנו בעיה, חוץ מ: מי יזכה בחצי הגדול ומי יישאר עם הקטן. אך ברוב המקרים כל אחד אוהב תוספות ורטבים שונים ובמינון אחר, ואז מגיעה הבעיה. המוכר שעומד מולך לא חושב כמוך. הוא לא מבין למה אתה לוקח סנדביץ' אחד, ומבקש תוספות שונות בכל חצי. מכיוון שבדרך כלל לא מדובר במשה מהשווארמה, מה שנותר זה בלגאן אחד גדול, וכנראה תקבל בחצי סנדביץ' שלך לפחות תוספת אחת שלא ביקשת או מינון שונה ממה שרצית.

מי שמנוסה בתהליך, ומכיר את צורת החשיבה האמריקאית, יקל על המוכר אם יפרט באוזניו את כל התוספות שמתאימות לשני החצאים, ולאחר מכן יתמקד בכל חצי, וידגיש מספר פעמים אילו תוספות לשים בו. ריבועים, עבדנו על ריבוע אחד גדול עכשיו נעבור לשנים קטנים לפי סדר. אבל הבעיה היא שאנחנו קוויים, ולרוב מה שייווצר יהיה בלגן. נרוץ מדבר אחד לשני ללא סדר הגיוני, נתחרט, נבקש עוד תוספות, נשאל שאלות לא קשורות, נדבר בסלולארי, נתחיל עם הבחורה שלפנינו בתור, נתחלף במקומות, ונעשה מספיק רעש שימשוך את תשומת הלב של כל מי שנמצא באזור.

המוכר, שעומד מולנו, לא מבין מה אנחנו רוצים מחייו, ומצטער שאין לו תואר באנתרופולוגיה. חלק מהמוכרים פשוט לא יבין את הבקשה המוזרה, חלק אחר יבין אבל יתנהג כאילו הוא לא מבין, בתקווה שאנחנו נתייאש, ונחזור לריבוע. האינטליגנטים שבהם, לרוב אלו שנחשפו בעבר לתרבויות שונות או גדלו במדינות מעבר לים, יעמדו במשימה. אך הרוב יפלו ויעשו כל כך הרבה טעויות בסנדביץ' שלך, בזמן שאתה מתעצבן ולא מבין מה כל כך קשה? מה כבר ביקשת? והכי מתסכלת היא העובדה שאין את מי להאשים.

ובאותם רגעים, כשבכל שנייה תוספת שלא ביקשת יכולה למצוא את מקומה בחצי שלך, אותם רגעים שניתן לחתוך את המתח שנוצר באוויר בעזרת אותה הסכין שחתכה את הלחם לחצאים לא שווים, אתה שואל את עצמך האם כל ההפקה הזו הייתה שווה דולר?!

ולמה לא הזמנת את הבורגר? עם בורגר אף פעם לא נופלים! אחרי הכול, מותר קצת ג'אנק לפעמים.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. אז מה ניסית להגיד בעצם?
וואו! זה היה מייגע... 13.01.2008
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©