הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
טעם של אבק מעורפל
 
בדרך הכי לא צפויה, באפליקציית טינדר, דנה נוטוביץ מצאה את מי שהצליחה להיכנס לחייה בסערה גדולה
מאת דנה נוטוביץ | 21.04.2016
 

 

ברגע שבו חיפשתי טיפת מים בשדה של מדבר, הגעתי. אף אחד לא הכין אותי לעובדה שבגיל 22 אפתח קשר אמיץ עם מי שמצליחה לרגש חצי מדינה דרך תוכניות הדוקו שהיא מפיקה, ועוד באופן הכי לא צפוי - אפליקציית ההיכרויות טינדר. אבל כמו כול דבר איך שהיא הגיעה מהר, כך היא גם הלכה. עם הרבה שאלות וללא תשובות.

 

הכול התחיל כשהיא שלחה לי הודעה באטרף ועניתי באדישות אופיינית. היא שאלה מה אני עושה בחיים ואני זרקתי "סטודנטית לתקשורת, ואת?". היא ענתה "כמה שנים טובות בתחום, אם תרצי עזרה, אני פה" והשאר היסטוריה. האמת, שלא הייתי אופטימית אבל אולי קיוויתי שאמצא בה נחמה אחרי כול כך הרבה כאבי לב שעברתי. קיוויתי שלא אטעה' ושהיא לא תהיה עוד אותה אחת ששוכבת ועוזבת יום אחרי.

 

זרקתי לה "את מהממת. מי שתהיה איתך תזכה, אני בטוחה בזה". היא הסתכלה עליי בחיוך ממושך. שתינו לבד על הספה בדירה התל אביבית שלה והגשם דפק על החלונות העדינים מזכוכית. שלוש שעות וחצי ישבנו זו מול זו ודיברנו. היא סיפרה לי על העבודה שלה בטלוויזיה, והצליחה לרגש אותי. אם מישהו היה אומר לי שבגיל 22 אחת כמוה תפתח איתי קשר זוגי אמיץ כשהפרש הגילאים בינינו הוא מעל עשר שנים, הייתי מגחכת ואומרת שזה הכול שטויות.

נמאס לי להחליף אותן כל יומיים, קיוויתי שהיא לא תיעלם לי כמו כולן 
תצלומי אילוסטרציה: sxc 

אבל אף אחד לא הכין אותי לרגע בו אכיר אותה. היא הסתכלה על השעון "וואו, שברנו שיא שוב פעם". אמרתי לה שאנשים יושבים איתי חצי שעה ומשתעממים. אך היא בשלה "אני ממש לא" . "אני לא בנאדם דברן, את מוציאה ממני דברים, אבל ברור, זה תמיד היה ככה". היא לקחה עוד שכטה מהג'וינט שהכינה, אמרה "אני מתה לנשק אותך" לקחה לי את היד, ושאלה אם אפשר. שאלתי אותה למה. אחרי השיחה היה ברור לנו שזה לא יתקדם לשום מקום. היא לחשה "בא לי, אסור לי?" והסמקתי. היא משכה אותי אליה. הסתכלה עליי ואני עליה ושוב שתיקה. "על מה את חושבת?" שאלה. "אני מבולבלת, מרגישה שאין לי מה להציע לך".

 

בעודי מחזיקה לה את היד המשכתי "הלוואי והיינו שתינו באותו מקום בחיים, אם את היית שם איתי אין לי ספק שזה היה עובד". היא הנהנה בראשה לאות הסכמה. לא בא לי להיות שוב בסיפור הזה אם זה לא זה. פשוט לא. אקסית זה רק תירוץ, וגם הגיל. הלוואי והיית נקייה כמוני. בעודי מנסה לסכם את אותו ערב במחאתיות, אספתי את עצמי בכבדות. "אז אני מניחה שנדבר" ניסיתי "אצטרך לקחת כמה ימים לחשוב על הכול, אבל בכול זאת תדברי איתי" היא השיבה, אך אני ביטלתי את דבריה "אין לך מה לחשוב, כן או לא. אף אחד לא יתן לך פיתרון, רק את, ואם לא כרגע אז זה לא בכלל".

 

שתינו מסתכלות זו לזו עמוק בעיניים, היא שותקת, מחזיקה לי שוב את היד, מתקרבת אליי ומנשקת. נמרחתי על הספה, הרצתי את השם שלה בקול עם חצי חיוך חצי עצוב "כמה בעיות את עושה לי". היא ענתה בקול שבור "אני מצטערת שאני כול כך מסובכת". לקחתי את המפתחות של המכונית שהיו מונחים על השולחן בסלון ליד המאפרה, ובקבוק הבירה ששתינו ממנו והלכתי לעבר הדלת. היא חיבקה אותי חזק, לחשה לי לילה טוב, נישקה אותי בעדינות בשפתיים בפעם האחרונה, סגרה אחריי את הדלת, ומאז לא שמעתי ממנה עד עצם היום הזה.

 

ואני, כול מה שחיפשתי זו טיפת אהבה, משהו שיימשך יותר מלילה אחד או שניים, שאקום עם אותה אחת ואלך לישון איתה בסוף כול יום. נמאס לי להחליף אותן כול יומיים. קיוויתי שהיא לא תיעלם לי כמו כולן. כשהשאלה היא איפה טעיתי? למה גם היא השאירה לי טעם של עוד והלכה באותה מהירות שנכנסה לחיי, ככה היא יצאה והשאירה אחריה אבק מעורפל. והיום, כול מה שנשאר לי ממנה זה זיכרון מתוק ומר שנכתב בין השורות.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©