הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יקיצה טבעית מדי
 
גם כשמרי רבין חשבה שתוכל להיפטר מההרגל הנוראי לאחר לעבודה, היא לא ציפתה ש-14 שיחות מטכנאי בזק לא יעירו אותה
מאת מרי רבין | 22.04.2016
 

 

התנזרתי כבר מדברים יותר קשים ממה שבחרתי לי לפרויקט שבוע בלי הנוכחי ו-וואלה הסתדרתי לא רע. ואילו הפעם, עברתי שבוע בלי לאחר לעבודה ומה אני אגיד? אם הייתי הבוס של עצמי הייתי מפוטרת מזמן. יום ראשון בשבוע נפתח עם משימה לא פשוטה בעבורי. להגיע לסניף הבנק בבני ברק. אבל לא סתם בני ברק, האמ-אמא של בני ברק. אפילו הווייז התבלבל, והיה בטוח שהוא לוקח אותי לכול הפחות לאו או אומן. רחוב האדמו"ר מפה, פינת האדמו"ר משם, רבי בן זכאי ורבי טרפון איחלו לי בוקר טוב ושבוע טוב.

 

אז את הכניסה הדרמטית של יום ראשון בבוקר נאלצתי לעשות באיחור, אבל לפחות היה לי תירוץ טוב. לאחר שאספתי את פנקסי הצ'קים שלשמם התעוררתי מוקדם חשבתי שמעכשיו יהיה קטן עליי לקום כול בוקר בזמן. בזמן אצלי אומר 7:50 לקום מהשעון מעורר ולא לרסק אותו לקיר, 8:10 להיות לבושה ומאופרת, 8:15 לצאת לדרכי על מנת שבשעה 9:00 אפתח את המשרד.

 

אז זהו, שהתכנון הזה לא ממש עבד. עם כול יום שעבר השעון המעורר שלי החליט לעצבן אותי ברמות שפשוט כיביתי אותו וקמתי ביקיצה טבעית. טבעית מדי. יום שני נפתח באיחור אלגנטי של כשעה, אך למזלי אף אחד מהעובדים לא הקדים אותי. החלטתי להיות חכמה ולזמן טכנאי לשלישי בבוקר כדי שלא יהיה מצב שאני אאחר. שיחה אחת לבזק בתירוץ שהמרכזייה במשרד לא פועלת, וכבר תיאמו לי טכנאי ל-9:00 למחרת. אז זהו, שאם את השעון המעורר לא שמעתי בבוקר, גם את 14 השיחות של הטכנאי שחיכה לי מחוץ לדלת המשרד לא בדיוק שמעתי. שלישי פעמיים כי טוב? לא אצלי.

אני בטוחה שהתת מודע שלי פועל מתוך שינה ונותן לי אישור להמשיך לישון 
תצלומי אילוסטרציה: sxc

בלילה שכבתי במיטה, ניהלתי דו שיח עם עצמי, ונשבעתי להתעורר בזמן בבוקר. 7:30, 7:40, 7:50 ו-8:00 היו השעות שכיוונתי בשעון בנייד. כשקמתי ב-9:30 הבנתי את הבעיה. "מרי, את צריכה לכוון את השעון לשעה ריאלית. בלי לשחק משחקים של נודניק כול 10 דקות" צעקתי על עצמי בעודי מנסה להסיר את כתמי המסקרה שנמרחו לי על החולצה הלבנה מרוב הלחץ של האיחור הענקי הצפוי.

 

לטובתי, אני אומר שהנסיעה בבוקר לא פשוטה בכלל. להגיע מפתח תקווה לנמל תל אביב בשעה כה מוקדמת, היא פשוט קטסטרופה. אם ניקח בחשבון את הרכבת הקללה שהחליטו אחרי 50 שנה של דיונים להתחיל לבנות דווקא עכשיו, ואת כמות הישראלים שאלוהים יודע מי נתן להם רישיון, זו מתמטיקה די פשוטה להבין שאסור לעלות לכביש בשעות האלו. לכן, אני בטוחה שתת המודע שלי פועל מתוך שינה, ונותן לי את האישור להמשיך לישון שעה נוספת.

 

ליל רביעי, אני שוכבת במיטה מותשת לאחר השתתפות במירוץ הנשים של תל אביב. לקחתי דף ועט וחתמתי על חוזה עם עצמי. "אני, מרי רבין, מתחייבת בזאת לא לאחר מחר לעבודה, ולהגיע בזמן". הסתכלתי על החוזה, הרגשתי כי חסר בו משהו והוספתי "חוזה זה קביל בבית משפט". כן, מרי, לאיים על עצמך בתביעה היה הרעיון הכי טוב שהיה לך עד עכשיו. אך הפלא ופלא - בחמישי המשרד נפתח ב-9:20. אמנם איחור אך בהחלט הישג מרשים לשבוע הקשוח שעבר עליי.

 

ככה הם חיי משרה מלאה. לא פשוטים. אני נזכרת בימי הסטודנטיאליים כשעבדתי במשמרות. מה היה רע? שש שעות עבודה וישר למיטה לשנ"צ טוב. היום אני רק יכולה לחלום על זה. אבל במחשבה שנייה אני מסרבת להתלונן, כי כנראה הפיצוי מגיע בשעות הבוקר.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©