הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סתאאם..
 
שגיא פלדמן התכוון להיגמל מהציניות למשך שבוע שלם, ומצא שהיא בכלל לא שם
מאת שגיא פלדמן | 22.04.2016
 

 

 >>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

חשבתי שהציניות עדיין עוטפת כול עצם בגופי, וזורמת לה בהנאה דרך אבי העורקים. הייתי בטוח שכמו בימי השירות הצבאי הקשוחים או ימי התיכון המהוללים, היא מין זריקה לשיכוך כאבים, מבוכה, עצבים והתרגשות יתרה. כחובב אתגרים מושבע, הצבתי לעצמי מטרה - שבוע בלעדיה. למרות שכול כך כיף לשחרר איזו יציאה מגוחכת ותלושה מהמציאות, בשביל לצאת כמו אלוף ממצבים מסוימים, ולאחר מכן להבהיר בעזרת נורמת ה"סתאאם, סתאאם" שמקובלת על הציבור הרחב. ניסיתי להיגמל. הכול קטן עליי.

 

בשביל מה בכלל צריך אותה? היא עוזרת להימנע ממצבי מבוכה. למשל משיחה בארבע עיניים. לא כול אחד יכול להסתכל עמוק אל תוך האישונים של האדם שמולו במשך דקות ארוכות בלי להרכין ראש למאית השנייה, רק בשביל לקחת אוויר, ולחשוב על המשפט הבא. אז איזו אמירה צינית ולא קשורה בכלל לתוכן השיחה מעניקה הרגשה טובה לציניקן, ושוברת את הקרח הדימיוני "וואי, בן אדם, הם לא חשבו להדליק פה את המזגן". לא ככה?

 

כבר ביום הראשון הבנתי שכנראה טעיתי לגמרי. זה לא הולך להיות שבוע בלי הציניות אלא שבוע לחיפושה של זאתי שאבדה לי. בכול שנה שנוספה לחיי, המציאות נגסה מהציניות ביס נוסף. סופית, אין לי סיכוי להיות מבין אחרוני הציניקנים בגילאי 25-30, ואין צורך במינון על בסיס יומיומי  אלא רק כמה פירורים פה ושם. תודה לעצמי, תודה לפאנצ'ים הקטנים, תודה להתמודדות. נעבור לתהליך ההשלמה?

לא יקרה לנו כלום אם נהיה קצת ליצנים לפעמים, מקסימום האף יהפוך אדום 
 

"אתה ציני? אני פי אלף יותר צינית ממך, אתה בכלל לא נראה" אמרה לי בחורה מהלימודים, חברת פייסבוק, אין לי מושג איך בדיוק לתאר אותה. היא תקפה אותי בעזרת חיוך ענק, וניסתה להוכיח שהיא הרבה יותר צינית ממני, כששמעה שאנסה להעביר שבוע שלם ללא ציניות. לא התחריתי בה. השתתקתי, ונזכרתי שעוד מעט אהיה בן 26, וכנראה שסוף סוף נהייתי הרבה יותר רציני ממה שחשבתי על עצמי (תודה לאבא ואימא). שלא תבינו לא נכון, יש לי עדיין צורך לפעמים להצחיק, וכמובן לצחוק, אבל מזמן זה נעשה להרגל שעבד כמו שצריך עם הסביבה הקרובה. למי אכפת מכל החברים האלו לשלום וביי מאולצים. שייכנסו לאחד מעשרות אלפי עמודי הפייסבוק המצחיקים, ויתרווחו.

 

ניסיתי לחפור ולראות, אם זה חסר לי באיזשהו מקום בכול זאת. אהבתי את הציניות, כיבדתי אותה. בעבר היא גרמה לי לחוש הרבה יותר קליל. כנראה שעוד שנתיים ארגיש זקן לגילי בלעדיה. ועכשיו המעוף מגיע לו באמצעות דברים אחרים. אפילו בחנתי מצבים עם אהובת ליבי, סיגל, עם המשפחה שלי בקידוש, ואצל משפחתה בישיבה עם ההורים בסלון, וכלום. לא היה לה זכר. כנראה שהיא נועדה להתקיים עד שלב מסוים בחיים, ומיד אחריו היא נסגרת לה אי שם בחדר אופניים חשוך, ומגיחה לעיתים רחוקות בדמות גלגלי עזר כדי למנף שיחות וללטף את הביטחון העצמי במצבים מסורבלים עם אנשים מתוסבכים.

 

כי, בינינו, החיים אף פעם לא צריכים להיות כאלה רציניים, רוב הזמן אנחנו גורמים להם להיות כאלה. לא יקרה כלום אם נהיה קצת ליצנים. מקסימום האף יהפוך אדום.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
2 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. מוכשר
רועי 22.04.2016
 
 
2. כתבה
קורל ארואתי 22.04.2016
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©