הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כמה שזה כואב
 
יונתן אגרוקר כועס על השימוש הציני שעושה המדינה בתמימות היפה ובנכונות שלו ושל חבריו להקריב את עצמם כשהתגייסו
מאת יונתן אגרוקר | 10.05.2016
 
אף חייל לא רוצה למות, אבל רבים היו מוכנים אם יצטרכו לעשות זאת "למען המדינה". מעין רצון טהור, בלתי מובן ובוסרי שנולדנו לגורל משותף הקשור בעבותות ובעזרה הדדית שתחבר אותנו כל חיינו. לא רק אני הייתי כזה, ובהחלט אפשר לקבוע שחיילים מגיעים לגיל 18 מיד אחרי התיכון עם מוטיבציה בלתי רגילה ורצון להצליח. הדבר הראשון שהכה בי בחוזקה הוא כוח הרצון, המפקדים היו בעיניי דרגה מתחת לאלוהים, וכל מה שאמרו היה קדוש. התמסרתי לציות, ליכולת לאתגר את עצמי ולמשמעת הנוקשה. החולשה של שאר חבריי למשימות הרבות רק הגבירה בי את הרצון שהמפקדים יעלו את רמת הקושי.

 

מלמדים אותך ומצפים ממך לעזור לחברים במחלקה ואני יישמתי את כל מה שדרשו. אבל התחרותיות הייתה חזקה יותר מכול, נעניתי לה בשקיקה וייחלתי למשימות קשות יותר ויותר. הפכתי לרציני, קלות ראש ופיזוז החיוכים לא היו באופנה בבסיס. מנער שטותניק, המצחיק שבחבורה, בחרתי להתמסר לנוקשות ולקשיחות. השינוי הקיצוני לא קרה בן לילה אלא טיפין טיפין, בין התפקידים. ככל שמתקדמים יותר רצוי לחייך פחות. אתה מסור למשימה, שיידרש מה שיידרש, המטרה מקדשת את האמצעים.

 

רציתי להיות גיבור מלחמה, לקבל את עיטור המופת או את עיטור הגבורה ששמור לטובים ולנועזים ביותר. לא עניין אותי הסיכון וההשפעות מרחיקות הלכת שעלולות להגיע. רציתי להיות גורם מרכזי, להיות משמעותי, להוכיח שברגע האמת אני עשוי מחומר אחר, מחומר ממנו עשויים המצליחים באמת, ולא היה לי אכפת להיפגע. אפילו במחשבותיי רציתי להיפגע, לקבל כדור בכתף ולשבת קצת בבית חולים על מנת להגביר את ההישג והרגש.

רציתי להיות גיבור מלחמה, רציתי להיפצע כדי להגביר את ההישג והרגש  
תצלום: ירין פלוטניק 

הייתי מכור למשימה, לא באתי לחפש חברים או להעביר את הזמן כמפקד שהוא סבבה, וחיילים רוצים לעשות איתו סיורים ומבצעים. אצלי עובדים ועושים בדיוק מה שצריך. המערכת חשובה יותר מהכול ומצייתים לפקודות, מקבלים אותן באהבה. שעות העבודה המרובות לא חשובות, חוסר ההגינות בחייל לא חשוב, והתעלמנו ומהקומבינות הפנימיות ומחוסר השוויון בפלוגה המבצעית.  הרי חייל חדור מוטיבציה יעיל יותר משיטות תגמול רבות, ואולי אף מכולם.

 

השנים בצה"ל כחייל על מדים דומות לחבישה זמנית של משקפיים בצבע ורוד. האהבה וההוקרה מהמשפחה, הסובבים אותך והאזרחים במדינה היא בלתי רגילה. ממפגשים אקראיים עם בני משפחה, ועד הצעות עזרה וברכות חמות מאנשים שאני לא מכיר גרמו לי להרגיש מלך העולם. החיבוק הוא חם וממכר, וכשנותנים לך אהבה אתה מחזיר. ופתאום זה קורה. אתה משתחרר, פושט את המדים לפחות באופן זמני עד צו המילואים הבא, שבדרך כלל מגיע מדי שנתיים, ומגלה שיש פער עצום בין מה שהיית מוכן להקריב בעבור המדינה והאזרחים, לבין חוסר החמלה והעזרה ההדדית במדינת ישראל, וזה כואב.

 

אני מבין את ההיגיון בלא לתת שכר מינימום לחיילים בשירות סדיר אבל כואב לי שחיילים קרביים מרוויחים בערך 10% מהשכר הממוצע במשק,  כאשר יוקר המחיה הוא בין הגבוהים בעולם. מה שמוביל את רובם להיעזר בשירותי הרווחה ולתנאי מחייה נמוכים או תלות בהורים במהלך שלוש שנים. כאשר חייל קרבי משקיע את השנים היפות ביותר שלו להיות הלוחם הכי טוב, ומיד בסיום השירות ישקיע זמן וכסף רב כדי ללמוד מקצוע שמתאים לו והוא אוהב.

 

בכוונה תחילה 

 

אני מבין את ההיגיון בעולם קפיטליסטי, ואת הרצון לתגמל בצורה גבוהה יותר עובדים שמביאים ערך מוסף גבוה יותר למקום העבודה. אבל כואב לי שמדינת ישראל מעודדת לוחמים, מפקדים ויוצאי היחידות המובחרות ביותר לעבוד כעובדי קבלן במקומות המסווגים ביותר במדינה. בתנאים ירודים ועובדים סוג ב' במקום עבודתם.

 

אני מבין את ההיגיון שקיים בהשוואת קו מחירים לשירותים בהתאם לאלה המוצעים לאזרחים במדינה. אבל כאב לי לדעת שבמשך שנים חברות הסלולר גזלו חיילים רבים במחירים שערורייתיים, תוך גזילת כל משכורתם הצבאית, והתנכלות מתמשכת בדמות הוצאה לפועל ומשפטים, כשלא יכלו לשלם את המחירים המופקעים בחוזים בלתי מובנים, שנועדו לבלבל את הצרכן ולהטעותו בכוונה תחילה. וישנן חברות גדולות שעדיין מנצלות את כוחן ושליטתן בגביית מחירים גבוהים ומופקעים.

 

אני מבין את ההיגיון שקיים בלתת לנבחרי הציבור לקבוע מדיניות בחלוקת התקציבים, אבל כואב לי שחלק ניכר מתקציב הביטחון הולך לפנסיות מנופחות ולא מידתיות בהתאם למקובל במשק, לבעלי תפקידים רבים שאינם בתפקידי לחימה. בזמן שיש עדיין בחלק גדול מצה"ל ציוד צבאי ישן מאוד.

 

אני מבין כמה חשוב לכבד ולהקדיש יום מיוחד בשנה לזכר אלו שהקריבו את נפשם למען הגנה על המולדת ומדינת ישראל, אני כואב את כאבם, גם עליי לא פוסחים הזיכרונות מחברים קרובים מהשירות הצבאי שאינם עוד בחיים. אך כשם שאנחנו זוכרים את העבר, עלינו לתקן ולו במקצת את ההווה, ולשפר את יחסינו כחברה למען טובי בנינו הלוחמים והמשרתים בצבא ההגנה לישראל, לחיילי המילואים, כדי שאולי הזיכרונות שלנו ושלהם יהיו טיפה יותר נעימים.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©