הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מבעד למראה
 
איך נראית היום ההסברה הישראלית שסובלת תדיר מכישלונות. מה חושבים עלינו אנשים צעירים שנחשפים למידע דרך ערוצי התקשורת המקומיים, לעומת מי שיש לו קשר עם ישראלים
מאת מרינה ברנר | 28.11.2007
 

סוללים את הדרך להסברה ראויה
איור: דוש
יותר מכל מזכירה ההסברה הישראלית ילד קטן שמתנצל על מה שעשה, מחשש שיפסיקו לאהוב אותו. ולמרות שנים של מאמצים מצד משרד החוץ והסוכנות היהודית ברחבי העולם, קשה לדבר על הצלחה. התדמית הישראלית עדיין מסתמנת כמחוספסת בעיני הצופים מבחוץ, דבר המעיד על הסברה הלוקה בחסר. ליקוי זה הוא תוצר ישיר של אי הבנה מצד מדינות שונות את המציאות בה אנו שרויים. מיום הכרזת המדינה נמצאת ישראל תחת אש. עובדה זו משפיעה בצורה מכרעת על השקפת העולם שלנו, שבאה לידי ביטוי במדיניות הננקטת על ידי הממשלה.

מדינות שונות בעולם רואות מצדן את המציאות שלנו מזווית מאוד מסוימת המתווכת על ידי אמצעי תקשורת מקומיים. כול זה מותיר אותנו לספוג את הנזק בשתיקה מדממת, ולקוות שהעולם יצליח לראות מבעד למראה המעוותת בתסריטים מבוימים, יבין ויתמוך בנו.

לאור זאת נותר לקוות כי הדור הצעיר ימצא כוחות לסלול דרך לתדמית ראויה יותר. אך בינתיים, צעירים ברחבי העולם אינם מסכימים עם המדיניות הפוליטית של ישראל, ורואים בה מהלך צבוע, היות וישראל מציגה את רצונה העז להשכין שלום, ומצד שני נוקטת פעולות כוחניות יתר על המידה הנוגדות את מדיניות אותה היא משדרת.

בעמדה כזו מחזיק סטודנט בריטי, ג'ון דיוויס שמו, 24, מאוניברסיטת אוטבש לורנדש בהונגריה. בסביבה בה הוא גדל, לא הרבו לדבר על פוליטיקה. עם ההתבגרות, דיוויס נחשף לחדשות בערוצים מקומיים, אשר לא בהכרח הציגו את ישראל באופן מחמיא. בהמשך, הוא התחיל לעיין במקורות מידע שונים אשר עזרו לו להבין את הצד הישראלי, ואף להעריץ את עמידות האומה בסבל וברדיפות שעברה במשך מאות שנים. למרות זאת, הוא לא מסכים עם המדיניות הננקטת על ידי ממשלת ישראל. "אומה אשר סבלה כל כך הרבה מרדיפות, לא יכולה לנהוג באכזריות כלפי אומה אחרת הנמצאת בשטחה", מסביר דיוויס.

לדעתו, צריך לנהוג באחריות כלפי אחרים, על אחת כמה וכמה כשמדובר במדינה מערבית דמוקרטית. יתרה מזאת, הוא רואה מהלכים מדיניים של ישראל שאינם מוצדקים. "יש דרכים נוספות להנהיג שלום במזרח התיכון ללא נקיטת פעולות דרסטיות הנוטלות חיי חפים מפשע". הוא מסביר כי ישראל משתמשת בכוח צבאי, ומגדירה את המצב כחירום מתוך נוחות. "פעולות צבאיות והפגנת כוח תמיד יותר קלות מאשר להשקיע משאבים בפיתוח אסטרטגית ארוכת טווח".

מחשבה לא רעה בכלל. אך האם דיוויס חי אי פעם במציאות הישראלית? האם תיאר לעצמו איך עומדים מול אם ומבשרים לה על מות בנה או בתה? האם דיוויס יכול להציע דבר מה שישכנע את הפלשתינאים שכדאי לחיות בשלום? מאחר ואין לו שום מושג, דבריו הם לא יותר מהצהרות פילוסופיות חסרות בסיס.

''ישראל- מדינה מיליטנטית''. קווין מילר
 
קווין מילר, 26, אמריקאי, גם הוא סטודנט באוניברסיטת לוראנד שבבודפשט תומך בטיעוניו של דיוויס. מילר חש הערכה כלפי ישראל כארץ מערבית המוקפת מדינות עוינות. למרות הערכה זו, הוא טוען כי "ישראל מתיימרת להיות דמוקרטית. היא מחזיקה תחת כיבוש עם שלם המשתוקק לחופש ולאוטונומיה משלו". לדבריו מצב זה "לא הולם מדינה המגדירה את עצמה כדמוקרטית".

למרות שהוא מסכים עם העובדה שאין מודל אוניברסלי של דמוקרטיה, לדעתו ישנם מספר קריטריונים הכרחיים שחובה לעמוד בהם על מנת לזכות בהגדרה. דבר נוסף, בזכות ההיכרות שלו עם הישראלים המטיילים בחו"ל והלומדים אתו, הוא יודע ש"ישראל מפלה את אזרחיה על רקע עדתי", מעשה שאינו מקובל במדינה דמוקרטית. הפליה כמו זכות השיבה, מכירת קרקעות. לאור כל זאת, לפי השקפתו, ישראל היא מדינה מיליטנטית התוקפת במסווה של הגנה.

פטריק מרשל, 23, סטודנט לרפואה בבודפסט, מוונקובר שבקנדה, מצטרף לדעותיו של מילר בנוגע למיליטנטיות. "אומנם ישראל היא ארץ המדכאת עמדות אחרות, אך היא עושה זאת מטעמי הישרדות". מרשל, אשר ביקר בישראל לפני כמה שנים, טוען כי הבעיה העיקרית בהסברה הישראלית היא חוסר עקביות, דבר אשר עלול להתפרש כצביעות. מצד אחד, ישראל מצהירה על כוונות שלום, הקמת אוטונומיה פלשתינית ושוויון זכויות לערביי ישראל. מצד שני, היא מגבילה את זכויותיהם, כגון אי מתן אישור בנייה על שטחים שבבעלותם. מהלך זה יכול להתפרש כגזעני או נובע מטעמי הגנה על שטחי האומה.

מרשל גדל בסביבה יהודית ונחשף לקיום הקונפליקט הישראלי פלשתיני בזכות חבר קרוב אזרח ישראלי. כשהיה בן 19, בשנת 2000, הצטרף מרשל ליואב לנסיעה לישראל. מרשל הוקסם מהתרבות. הוא מספר כי תיאר לעצמו אווירה קודרת מסביב בשל המצב הביטחוני, ובמקום זאת מצא "מדינה מלאה באנשים חייכניים עם לב רחב". הדבר הנוסף שהפליא אותו בישראל הוא לראות חיילים חמושים מתהלכים ברחובות, ואדישות האזרחים לתופעה זו. בקנדה, הוא אומר "לא אני ואפילו לא הורי, לא זכו לראות חייל קנדי אחד עם נשק".

מרשל מסביר כי כשמדווחים על חיילים הרוגים, אזרחי שאר המדינות בעולם לא תופסים את האבידה כקשה, כשם שתופסים אם היה מדובר באזרחים. מאחר ושירות צבאי בשאר הארצות אינו חובה, רואים בחיילים שנהרגים אנשים שממלאים את תפקידם, היות והתגייסו מרצונם, והיו ערים לסכנות הכרוכות במילוי התפקיד. בישראל, לעומת זאת, רואים בחייל שנהרג מישהו קרוב, מישהו שיכול היה להיות אח, אב, חבר, בן זוג.

בישראל, בשונה משאר מדינות בעולם, כשיוצאים למלחמה, כל המדינה מתגייסת, בשאר הארצות רק יחידות מקצועיות מיוחדות יוצאות למשימה. בשל ההבדלים באורח החיים, בישראל מעריכים באופן שונה את הנזקים הנגרמים בעקבות המלחמה, מה שמשפיע על קביעת המדיניות ותפיסת העולם שלנו.

כך שהתדמית הישראלית לא תלויה אך ורק בהסברה של משרד החוץ אלא מושפעת באופן משמעותי מצעירים המטיילים ולומדים בחו"ל. חוסר האכפתיות של הצעירים הישראלים לא תורמת לבניית תדמית מחודשת וחיובית, נהפוך הוא. האדישות המאפיינת את בני הדור הצעיר יכולה לנבוע ממאפיין בולט של הדור הזה בעידן הנוכחי או מתוך חוסר רצון ליטול חלק בוויכוחים ומלחמות שלא הם יצרו.

ניצוצות של תמיכה

לצד הדעות הלא אוהדות כלפי המדיניות הישראלית קיימים ניצוצות של קולות תומכים. ביניהן עולה קולו של אריק טור בן 30, מברגפיל, נורווגיה, שחולם לבקר בישראל דווקא בזכות סיפורי הגבורה ששמע על המצדה. בעיניו, זוהי היסטוריה מדהימה המזכירה את סיפורי הקרבות אשר עברו אבותיו הוויקינגים שמועברים מדור לדור. בנורבגיה, הדעות על ישראל היו חלוקות, והמלחמות רק הקשו על טור להגן על ישראל מול חבריו. אומנם, הוא פרו-ישראלי אבל לא תמיד הוא מסכים עם המהלכים המדיניים של ישראל. מקורות המידע שלו הם אמצעי תקשורת מקומיים אשר לא תומכים במיוחד בישראל.

גם פיליפ שוורץ מלוצרן, שווייץ, 24, שלומד וטרינריה באוניברסיטת לורנד, תומך בישראל. "אי אפשר להבין את המציאות הישראלית מבלי לחוות אותה על בשרך", הוא טוען. "ישראל זכאית למדינה משל עצמה, והפלשתינאים מגיבים באופן אלים בהתבסס על דעות קדומות לא מציאותיות".

שוורץ מוקסם מישראל הן מהפן הכלכלי והן מהפן התרבותי. בכל ביקור בארץ הוא מתפעל מחדש, כמה הספקנו לעשות בששים שנה. הוא אפילו מקנא באורח החיים בארץ. "בשווייץ החיים משעממים, ומאוד הומוגניים לעומת מה שמתרחש כאן. אין שם פעילות המניעה את האנשים להתאחד. בארץ, לעומת זאת, האנשים מאוחדים ומרגישים הזדהות וחמלה איש כלפי רעהו". נראה כי אנשים התומכים בישראל הם קודם כל אוהדי התרבות, וההיסטוריה של המדינה, ופחות כלפי המדיניות. אמנם ישראל לא מצטיירת בעיניהם ככובשת, אך בוודאי היא רחוקה מהדימוי של אומה ליברלית שוחרת שלום.

אמנם האנשים שדעתם על ישראל שלילית, לא תופסים אותנו כאווילים במיוחד, אך הם רחוקים מלראות אותנו באור מחמיא. כך שאפשר לציין איזושהי תזוזה לכיוון החיובי מול מדינות ערב, אך אין ספק שיש עוד על מה לעבוד.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©