הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מי כאן הנבל
 
סדרת הטלוויזיה לנוער "יומני החופש הגדול" חשפה פצע שמסרב להגליד אצל יונתן אגרוקר, והזכירה לו את הסיבה העיקרית לבחירתו בלימודי תקשורת
מאת יונתן אגרוקר | 17.08.2016
 

>>> העמוד של "הזיקית" בפייסבוק

 

בשבת האחרונה נלחמתי עם עצמי לקום מוקדם בבוקר מהמיטה וסגרתי עם הנפש דיל דמיוני לפיו אני אקום מוקדם, ובתמורה אצפה בטלוויזיה תחילה. אני משתדל לפתוח כול יום ברגל ימין, לחשוב בחצי השעה הראשונה על דברים חיוביים, לדקלם משפטי מוטיבציה ולחייך הרבה. מטעמי חיסכון אני מחזיק ממיר של עידן פלוס בדירה, כך שהערוץ הראשון על כול מגרעותיו הוא אופציה ריאלית. צפיתי בסדרת הנוער "יומני החופש הגדול". חצי שעה שעוררה את זעמי והחזירה אותי אחורה בזמן לילדות ולתחושות מאוד קשות של הסללה והשפעה מכוונת על התת מודע.

 

בכיתה י' קראתי את הספר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" ונחשפתי לראשונה לנושא התת מודע וכמה חשוב לאמן אותו. האימון השתלם וניפק הצלחות גדולות בשנים הבאות במסגרות הצבאיות והלימודיות. קודם לכן בילדותי צפיתי רבות בטלוויזיה, ואותו ספר גרם לי להבין שעשיתי לעצמי נזק תודעתי חמור. היינו מחוברים לכבלים בבית והאפשרויות היו רבות. התקשיתי למצוא על המסך אנשים שדומים לי, ואם להיות בוטה יותר, דמויות בצבע עורי. כולם היו לבנים, בלונדינים, תכולי עיניים, ואם כבר מצאתי מישהו שדומה לי לרוב הוא היה בתפקיד הנבל.

 

כשלמדנו לראשונה בבית הספר על השואה ותורת הגזע וכמה שזה לא מוסרי, שאלתי את המורה למה בטלוויזיה כול הדמויות לבנות או בלונדיניות עם עיניים כחולות "כי הרגע אמרת שזה נורא ולא מוסרי לשפוט אדם על פי צבע עורו". תשובה לא קיבלתי, אני רק זוכר שהיא צעקה עליי והוציאה אותי מהכיתה. אומרים שילדים אומרים את האמת ובדיוק מה שהם חושבים (הם עדיין לא הגיעו לענייני הפוליטיקלי קורקט) ואולי הממסד והתקשורת גרמו לי להפנים שכך הם פני הדברים.

אני חולם לביים סדרה בה לשם שינוי הדמויות הלבנות יהיו בתפקיד העילגים  
"יומני החופש הגדול" תצלומי מסך 

ניטעה בי התחושה שבמדינת ישראל ההיררכיה היא כזו: ישנו הבלונדיני הלבן תכול העיניים, לאחר מכן הלבן שהוא בלונדיני או תכול עיניים, לאחר מכן רק הלבן ואחריהם הרוסים ויוצאי מדינות מזרח אירופה שהם אולי עם הצבע הנכון, אך יש הבדל גדול, אחר כך המזרחים, לאחר מכן האתיופים ובסוף בסוף הערבים. תמיד רציתי ללמוד את המקצוע שלא ידעתי איך הוא נקרא וברבות הימים גיליתי שזהו תואר בתקשורת, ותמיד קיוויתי שאני הוא זה שלא יודע מספיק, ובטוח שאני טועה ולכול דבר יש סיבה.

 

בתור ילד חוויתי מה שאני מגדיר כיום כפיגוע תודעתי. נחשפתי ברוב מוחץ של המקרים לדמויות לבנות שלא דומות לי, וכתוצאה מכך כלל לא חשבתי שהחלומות שלי להיות שחקן או מגיש בטלוויזיה ממשיים. בבית ספרי, שהרכב האוכלוסייה בו כלל מזרחים, אתיופים, ואולי כמה רוסים שלא הספיקו להתאקלם כלכלית ולברוח מהשכונה, הדמות הכי נלעגת בשלל בדיחות הייתה דוד לוי - ראש עיריית בית שאן וחבר הכנסת מטעם הליכוד שזכה לכינויי לעג מרשימים, בעיקר בשל האנגלית הרדודה שלו. - אותנו לימדו עד כמה הבנאדם אידיוט. המשמעות הנלווית אותה אני מבין רק כיום - עד כמה גרוע לתת למזרחי להגיע לעמדת מפתח, הרי הם כול כך טיפשים ולא מתאימים לתפקיד.

 

ואז הגיעה שנת 2016, עברו הרבה מים בנהר, ואני מדליק את מסך הטלוויזיה בשבת בבוקר וצופה בסדרה "יומני החופש הגדול" בערוץ הראשון. צפיתי ונתקפתי חרדה. סדרה שמיועדת לבני הנוער, ובה כול הדמויות לבנות, הדמויות השוות יותר (כן, ניחשתם נכון) בלונדיניות ותכולות עיניים ואין אף שחום, שחור או ערבי לשם שינוי. ממש בבואה מושלמת להרכב האוכלוסייה בישראל.

 

לא לסייים את התואר, רק להתחיל 

 

בתור אחד שאוהב ומתעסק בתחום התקשורת אני חולם לביים סדרת טלוויזיה בה יש שחור, שחום וערבי והם אפילו יכולים להיות משכילים ובעלי תפקידים משמעותיים ובניגוד גמור דמויות בלונדיניות, לבנות ותכולות עיניים בתפקידי הנבל, העילגים ובמקצועות הצווארון הכחול. מעין ניגוד מוחלט לסרטים ולתוכניות שגדלתי עליהם. ניגוד קיצוני שייראה הזוי לנוכח המציאות הטלוויזיונית עליה גדלנו, מעין ניסוי חברתי מעניין. זו אחת הסיבות שבגללן למדתי תקשורת כי אני רוצה להגיע לעמדות הכוח הנכונות, ומשם להשפיע כדי שילדים נוספים לא יינזקו בפיגוע תודעתי כפי שאני נכוויתי.

 

חבריי מבית הספר יישמו בדיוק את מה שראו בטלוויזיה, חלקם התיידדו עם הגניבות והפשע ואחרים בחרו במקצועות הצווארון הכחול והשלימו עם גורלם לחיות בעוני כקשיי יום. ילדים חכמים ומבריקים שלעניות דעתי, התקשורת במדינת ישראל פגעה בהם תודעתית בצורה ניכרת ונטעה בהם את העובדה שבמדינת ישראל יש שווים יותר ושווים פחות וככול שתשלים מהר יותר עם גורלך כך פחות תיפגע.

 

הרגשתי מאוד עצוב באותה שבת, כי הייתי שם עם החברים שלי, ילד נטול חלומות ושאיפות שכול חלומו בעולם הוא להיות סטודנט (אפילו לא צריך לסיים את התואר, רק להתחיל). לחבריי לספסל הלימודים היו חלומות פחותים בהרבה, שאפילו אותם הם לא הגשימו. חלקכם אולי יאמר שמדובר באופי, בחינוך מהבית. אני מסכים אך עם סייג אחד, החינוך מהבית זה מה שהתקשורת מציגה לאותם ילדים, מה שהמדינה מאפשרת לתקשורת להציג, ואילו סדרות הערוץ הראשון הציבורי בוחר לקנות ולהציג. מהבחינה הספציפית הזו אני חושב שהמדינה נכשלה ובגדה באזרחיה, אני רק מקווה שזה לא נעשה בכוונה תחילה, כי לצד המפסיד שלי בעבר ושל חבריי בעבר ובהווה קיים גם צד מנצח שמרוויח מכול הסיפור.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©