הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
החוליה החלשה
 
כ-4,000 חיילים בוחרים לערוק מדי שנה מהשירות הצבאי בעיקר בשל בעיות כלכליות קשות, כשהטיפול המערכתי בהם הוא בירוקרטי, בזבזני ומזיק. גיל דגן חושב שהגיע הזמן לחשוב בגדול על שינוי במערכת לטובת כולם
מאת גיל דגן | 29.08.2016
 

תופעת העריקות אינה זרה לי כלל. במסגרת שירותי כעוזר משפטי בסנגוריה הצבאית, טיפלתי ביותר מאלף תיקים של חיילים שהועמדו לדין צבאי, רובם המוחלט בגין עריקות. עד היום זכורה לי היטב אמירה של מי שהיה אז פרקליט עריקים. במהלך ההכשרה שעברתי התקיים איתו מפגש שבו הוא שאל אותנו, החניכים, כמה חיילים יש בצה"ל. לאחר כמה ניסיונות ניחוש, הוא הסביר שהשאלה הזו מכשילה, שכן, מדובר במידע מסווג, אך המספרים לא גדולים כמו שנוטים לחשוב. ואז הוא שאל כמה עריקים יש, לדעתנו, בצה"ל. לעולם לא אשכח את השקט שהשתרר בחדר כשענה שמדובר על כ-4,000 מדי שנה. הופתעתי לגלות שהכמות נותרה זהה גם כיום.

 

מדוע כמות העריקים לא פוחתת? ומה גורם מלכתחילה למספר רב של חיילים להחליט  במהלך שירותם, לעזוב את הבסיס בו הם משרתים או לא לשוב אליו מחופשת סוף השבוע? הסיבות רבות. מאחורי כול עריק מסתתר סיפור אישי, שכולל, בין היתר, נסיבות אישיות ומשפחתיות קשות, תנאי שירות מורכבים, היעדר תשומת לב מספקת לבעיותיו מצד היחידה, ולעתים גם חוסר מוטיבציה לשרת. החיילים שבוחרים לערוק מודעים ברובם לכך שצפוי להם מאסר בכלא הצבאי, ולמרות זאת הם עורקים.

 

"אני האח השני במשפחה מתוך שמונה" מספר רפי בן העדה האתיופית ממרכז הארץ. "הבית שגרנו בו בזמנו היה של עמידר, בשכונה לא שכונה. אחי ואחותי שירתו בצבא במקביל אליי, כך שבבית היו רק האחים הקטנים. נוצר מצב שלקחו לנו 50% מהכוח שעוזר בבית". לפני שגויסו לצבא הוא ושני אחיו עבדו, ולאחר גיוסם קיבלו משכורות צבאית שהיא מגוחכת, כשאימם נשארה עם משכורת של מנקה לגדל את האחים הקטנים. "זה לא נראה נכון שתשרת את המדינה שלך ולא יהיה לך מה לאכול, ולא היה עם מי לדבר" הוא מסביר למה נאלץ לערוק.

רבים משתחררים עם מטען כמו מאסר ורישום פלילי שסוגר להם דלתות באזרחות 
תצלומים: sxc 

סיפורים על מוסדות במדינה, שמקובל לחשוב לגביהם שרק מי שעושה בהם בלגן מקשיבים לו, אינם חדשים. זה אולי לא לגיטימי שחיילים יבצעו עבירות ויערימו קשיים על המערכת הצבאית, שהיא כידוע פרה קדושה במדינתנו, אך הם מתמודדים עם מצבים אישיים ומשפחתיים כה קשים, עד שנדמה כי שום סיוע מצד המערכת לא יועיל עבורם. רפי יועד לשרת כלוחם בנח"ל, אך בשל הצורך לעבוד כדי להמשיך ולהביא כסף הביתה, נשלח לבסוף לקורס נהיגה.

 

לדבריו, במהלך הכשרתו, תיק הת"ש שלו אבד לאחר שכבר החל לפעול בבקשה למתן הקלות בתנאי שירותו. בתום הקורס הוא נשלח לשרת בגדוד נ"מ ליד קריית שמונה: "הייתי צריך להיות שם בהאמרים. מהיום הראשון הסברתי למש"קית ת"ש ביחידה את מצבי, והיא הבטיחה שתפעל להעביר אותי". אך לאחר כמה חודשים כשכלום לא קרה, רפי נעדר מהיחידה למשך כחודש, ועל כך הוא נשפט ונידון למאסר, שלאחריו החזירו אותו  ליחידה בלי לשנות את מצבו.

 

בשלב זה החליט רפי שאין לו דרך אחרת אלא לבצע עריקה ממושכת, שבגינה נשפט בבית-הדין הצבאי. "הייתי כול כך עצבני על הצבא. בכלא 4 הגעתי לגחל"ת (גורמי חזרה לשירות תקין) וביקשתי לשרת קרוב לבית. שלחו אותי לקצינת מיון במפקדה של חיל האוויר, אבל היא העבירה אותי למצפה רמון. בשלב הזה איבדתי אמון במערכת, הרגשתי שלא מבינים את המצב שלי. עשיתי עריקות נוספת למרות שידעתי שיש לי מאסר על תנאי. מבחינתי זה היה מוצא אחרון, לא רציתי לשרת יותר. ואז גחל"ת הבינו סוף סוף ופטרו אותי משירות צבאי".

 

רפי מתאר את החוויה בבית הכלא הצבאי "זה לא משהו שאני שמח שעברתי. יש שם הרבה חבר'ה מהעדה שזה לא טוב אבל מקל על השהות, מעביר את הזמן. אתה גם יודע ששם יש מישהו שחייב לדבר איתך. בסופו של דבר הרגשתי כמו חומר גלם של המערכת. הם חושבים שאם תגיע לכלא תקבל זובור ותצא ילד טוב. אבל עליי באופן אישי זה לא השפיע כך".

"כול עוד קיים חוק גיוס חובה, הבעיה תמשיך להיות משמעותית". עו"ד פינרסקי
תצלום: מקס גון 

שלומי, גם הוא בן העדה האתיופית ממרכז הארץ, החל כבר בגיל 15 לעבוד כדי לפרנס את משפחתו. הוא שירת בגדוד 12 של גולני, בבסיס שממוקם הרחק מביתו. למרות פניותיו לגורמי הת"ש ולמפקדים ביחידתו, כשלא קיבל מענה ראוי לבעיותיו, החליט לערוק. "רציתי לשרת קרוב לבית על מנת לעזור לאמי ולאחיי. זו הייתה מטרת העריקות, הפנייה שלי לשינוי תנאי השירות זכתה להתעלמות מצד המערכת. פניתי לכול הגורמים שצריך". כשחזר ליחידתו, לא לפני שישב בכלא 4, הוא המשיך לנסות לשנות את שיבוצו. הוצע לו שינוי בתנאי שירותו באותו בסיס, מה שלא פתר את הבעיה, ולא אפשר לו לסייע למשפחתו.

 

לאחר כמה חודשים, בהם המצב בביתו החמיר, החליט שלומי לערוק שוב, ולכן שוב נשפט.  "מפקד הגדוד שפט אותי. הסברתי לו את מצבי והבהרתי שאני מעוניין לצאת מהגדוד. הוא היה באטימות ואמר שאין מצב שאצא, ורק הציע לי תפקידים אחרים". שלומי נדון למאסר נוסף, הפעם בכלא 6. מה שאיפשר לו להיות מטופל על ידי מערך גחל"ת, שם התרשמו סוף סוף ממצבו המורכב, והמליצו להעבירו ליחידה קרובה לביתו. שלומי סבור שניתן היה למנוע את העריקה אם היו מקשיבים לו ביחידתו. "כשחייל נמצא בגדודים, מאוד קשה לו לצאת משם, לא תמיד המערכת מקשיבה. וכמו במקרה שלי, עבור עוד הרבה חיילים בעתיד, נשארת האופציה של עריקות. כי במערכת הזו לפעמים, רק כשעושים בלגן, זזים דברים".

 

המקרים המתוארים הם טיפה בים, והדבר מעורר שאלות בנוגע למידת היכולת של צה"ל לסייע לכולם באופן יעיל ומספק. עו"ד יובל קגן, מומחה למשפט צבאי וסנגור צבאי במילואים, סבור כי שורש הבעיה עמוק יותר: "אני לא אפתיע אם אגיד שצה"ל הוא בבואה מובהקת של החברה. קשה לנתק את האנשים כשהם מתגייסים ממצבם בבית. לצבא יש כלים מוגבלים להתמודד עם זה. הוא מתקשה יותר להתמודד עם מצבים קיצוניים. מי שלבני ביתו יש חובות של מאות אלפי שקלים, כנראה שמערך הת"ש יסייע וייתן לו לעבוד כול יום. אך עם כול הרצון הטוב, בהרבה מקרים זה לא ימנע את ההידרדרות במצב".

 

מחזק את דבריו עו"ד אבי פינרסקי, מומחה למשפט צבאי וסנגור צבאי במילואים: "המערכת הקימה את גחל"ת, אך ספקטרום הבעיות גדול מכדי לתת מענה הולם. וכמובן יש מתח מובנה בין חוסר הרצון לתת פרס למי שפעל בדרך כזו, לרצון להחזירו לשירות תקין ולסייע לו בכך. המתח תמיד קיים, והתוצאה של ההתמודדות איתו לא תמיד מוצלחת". עו"ד פינרסקי פועל גם במסגרת עמותה חדשה בשם נדן שמורכבת ברובה מיוצאי הפרקליטות הצבאית, ומעניקה סיוע משפטי לחיילים בהליכים אזרחיים שמתנהלים נגדם. מענה ייחודי זה עשוי, בין היתר, למנוע מקרים של עריקה.

עו"ד קגן: "מדי כמה שנים נעשים ניסיונות לחשוב מחוץ לקופסה" 
 

אחד ממקימי העמותה, עו"ד גיא קונפורטי, תובע צבאי במילואים, מסביר שמלבד מתן מענה למצוקות שלא זוכות לטיפול ממוסד, העמותה שואפת לעודד אצל החיילים תחושת אחריות אישית: "המטרה היא לעזור לחיילים ככול האפשר, אך גם לתת להם עצות שימנעו הסתבכויות נוספות. יש המון גופים שמתייחסים לחיילים כמי שאינם אשמים במצוקות שאליהן הם נקלעו, ושאינם מצופים לפתור אותן. הם לא מעבירים לחיילים את השיעור החשוב לחיים, והוא שעליהם לקחת אחריות על מעשיהם".

 

קונפורטי נותן לדוגמה מקרה של חייל שצבר חוב בסך עשרות אלפי שקלים לחברת סלולר מוכרת, והתנהל בעניינו תיק במשך שנתיים וחצי עוד לפני גיוסו. "כשפנינו לחברה, היא התקשתה ללכת לקראתו, כי למרות פריסת תשלומים והנחות שניתנו לו, הוא לא עמד בהתחייבויותיו". לדבריו, קורה לא פעם שהחייל לא מבין לחלוטין את המצב שבו הוא נמצא, ולעתים אלו אנשים שיש להם קשיים אובייקטיביים שלא תלויים בהם. "כחלק מהטיפול שלנו אנו מוודאים שהם מבינים שברוב המקרים אף אחד לא עושה להם דווקא בגלל שהם חיילים, ושעם מעט הנחיה וליווי מקצועי הם יוכלו לפתור את בעיותיהם. כלומר, הם לא חסרי אונים כמו שהחברה הישראלית נוטה להציג", הוא מסביר.

 

למרות שנראה כי אחד הפתרונות האפשריים הוא איתור מוקדם של חיילים עם בעיות מסוג זה, אסור לעורכי הדין לאתר אותם באופן יזום. "עורכי דין בישראל לא יכולים להציע שירותים ללקוחותיהם. אנו לא יכולים לרדוף אחרי אמבולנסים" מסביר עו"ד קונפורטי. "המטרה שלנו היא ליצור קשרים עם ארגונים ועמותות, דוגמת הסנגוריה הצבאית והעמותה למען החייל, כך שיוכלו ליידע חיילים שנמצאים בצומת שבו אנו יכולים לסייע, על האפשרות לפנות אלינו. כך החיילים יכולים לקרוא עלינו ולפנות לסיוע, ואנו עומדים בכללי האתיקה".

 

במצב כמו שהוא היום, ברור כי עמותה כמו נדן הייתה יכולה בקלות לצמוח גם בתוך הפרקליטות הצבאית, אך זה לא קרה. "הצבא מציע פתרונות אחרים, שלא תמיד מספיקים כדי להתמודד עם המצוקות של כול חייל וחייל", טוען קונפורטי, "אנחנו כעמותה פרטית יכולים לפעול ללא משוא פנים, ומתוך ראייה של טובת הלקוח. בהנחה שיהיו מספיק משאבים, נוכל לקחת עורכי דין בתשלום, שיטפלו בכך במשרה מלאה. נוכל גם לפעול באפיקים של יוזמות חקיקה, עתירות לבג"ץ ובכלים אחרים, שלעורך דין מטעם המדינה לא תמיד יש אפשרות להפעיל".

"חשוב שיבינו שאף אחד לא עושה להם דווקא בגלל שהם חיילים". עו"ד קונפורטי 
 

נוצר מצב בלתי אפשרי אם לא לומר אבסורדי שבו הן גורמים בתוך הצבא והן גורמים מחוץ לו, פועלים כדי להתמודד עם תופעת העריקות ועם מצוקות שיכולות לגרום לביצועה. למרות זאת, מספר העריקים נותר זהה. עו"ד קגן סבור שלמרות הניסיונות להתמודד עם התופעה, מובן לכולם שלא ניתן למגרה לחלוטין: "נעשים ניסיונות, למשל מערך גחל"ת ומערך הת"ש, אך זה לא תמיד מספיק. אני יודע שגם בפרקליטות הצבאית נעשים כול כמה שנים ניסיונות לחשוב מחוץ לקופסה, על סנקציות מרתיעות דוגמת שלילת רישיון הנהיגה. אך זה נועד למקרים שבהם מדובר באנשים שעורקים מתוך רצון לפגוע במערכת. לא בטוח שזה רלוונטי לחלק הארי של העריקים".

 

לדעתו, הניסיון לפתור את הבעיה, לפחות חלקית, יצליח אם יפרידו בין הסוגים של העריקות "אני לא חושב שכליאה ממושכת נותנת מענה למקרים שבהם אנשים צריכים לבחור בין משפחתם לצבא. מערך של שירות מבחן אזרחי, שתפקידו לאתר את המניעים לעבירה, יכול לתת יותר כלים למערכת לצורך ההבחנה בין מי שצריך להעניש ולהרתיע למקרים שבהם ענישה קונבנציונלית לא תביא לשום התקדמות בעניינם".

 

עו"ד פינרסקי טוען שיש בעיה עם ענישה שאיננה מרתיעה מצד אחד, ומצד שני, "מבחינת בתי המשפט היא לא שיקול הענישה היחידי. המערכת יכולה לעשות עוד דברים, ובהחלט אפשר לחשוב על עוד אופציות לפעולה, אבל כול עוד קיים חוק גיוס חובה, הבעיה תמשיך להיות משמעותית. אני תומך בשינוי המודל ומעבר לצבא מקצועי. זה יפתור הרבה בעיות. אבל התמיכה שלי בכך נובעת לאו דווקא מהעיסוק שלי בעריקים".

 

בתשובה לשאלה אם המערכת בכלל צריכה כול כך הרבה חיילים עם רקע כה מורכב, שלא מוכנים לשרת בה בכול מחיר, משיב עו"ד קונפורטי: "המטרה של הצבא, שהיא ראויה, היא לנסות לשאוף לשירות שוויוני לכולם. אם כול אחד שיש לו בעיות אישיות יקבל פטור, זה עלול לתת תחושה שלצבא לא אכפת ושהוא כבר לא צבא העם". בעיות משפטיות הרי יכולות להיווצר גם אצל חיילים מבתים נורמטיביים. למשל, נערים שעברו כמות מסוימת של עבירות מסוג מסוים, לא יגויסו.

עו"ד קונפורטי: "הרבה חיילים נענשים רק בשל נסיבות שאינן תלויות בהם" 
 

אך גם בקרבם יש חריגים שמתגייסים למערכי מקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות) וחג"ם (חיילות בגיוס מיוחד) והשירות יכול להיטיב עמם. "ייתכן שהצבא צריך לרענן את הקריטריונים של מי נכנס ומי לא גם על-פי מדד סוציו אקונומי. אך גם זה יכול להיות מורכב, כי אז יוצא שכביכול מענישים הרבה חיילים שרוצים להתגייס ולתרום, רק בגלל צורת ההתנהלות של הוריהם או בגלל נסיבות אחרות שלא תלויות בהם".

 

עו"ד קגן: "זה עניין של הכרעה עקרונית, לא משפטית. הצבא כיום תופס את עצמו כגוף שאמור לייצג את כול המדינה, ואף להשפיע על החברה הישראלית. אך יש לו קושי להעריך מה הסיכוי שחיילים ישרתו שירות מלא. במקביל, כיום מתרחשים מקרים אבסורדיים של חיילים שרצו להתגייס, אך בגלל קשיים שנובעים מהרקע שלהם, לא רק שהם לא מצליחים לשרת שירות מלא, הם יוצאים עם מטען נוסף שסוגר להם דלתות בחיים המקצועיים, כמו מאסר ורישום פלילי".

 

בסופו של יום צריך להחליט אם להוריד את רף הגיוס, ואם צריכים את כולם. לכול טיעון יש נימוקים ראויים, אך המצב אינו יכול להימשך כפי שהוא היום. 4,000 עריקים מדי שנה הם לא רק מספר עצוב אלא בבואה של החברה הישראלית. ואם כוחה של שרשרת נמדד על פי חוזקה של החוליה החלשה עלינו להתעשת ומהר, לפני תאונת שרשרת.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©