הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשהאצבע קלה על ההדק
 
הביוש היא תופעה מסוכנת, בייחוד לגבי ילדים שאין להם חוסן נפשי מספיק להתמודדות. רוני מיכלס מספרת על הקלות שבה רבים הופכים לעברייני מקלדת בלי לדעת, שיש למעשים כאלה היבט פלילי
מאת רוני מיכלס | 30.08.2016
 

את מה שקרה היא לא סיפרה להורים, את מה שהיה היא לא תשכח לעולם. "חודש שלם לא יצאתי מהבית, מחקתי את הפייסבוק, את האינסטגרם, רציתי להתנתק, כל קשר עם העולם החיצוני הכאיב לי בלב באופן בלתי נסבל, וכשלא יכולתי לסבול יותר את הכאב התחלתי לחתוך, זאת הייתה הבריחה שלי". מספרת בכאב, דניאל בת 13 מתיכון במרכז הארץ. נערה נורמטיבית, מצטיינת בלימודים ומוקפת בחברות ובמשפחה אוהבת שכמו רבות בנות גילה חוותה זה עתה אהבה ראשונה.

 

בתחילת שנת הלימודים הכירה את שי תלמיד מהכיתה שלה. השניים היו בקשר רומנטי שבמהלכו היא נענתה לבקשותיו החוזרות לשלוח לו לנייד תמונה שלה עם ישבן חשוף. לאחר כחודש הקשר הגיע לסיומו. שי פגש את מיכל שהפכה לחברתו החדשה, כשלגמרי במקרה היא ודניאל היו מסוכסכות. דניאל לא שיערה שהחברות החדשה בין השניים תהפוך את עולמה. אך מהיום בו מיכל מצאה את התמונות האינטימיות שלה בנייד של שי, היא דאגה להפיץ אותן בקבוצות הוואטסאפ בהן היא חברה, קבוצות שכללו את תלמידי בית הספר, קבוצות שבהן כולם מכירים את דניאל.

 

מהר מאוד התמונות הגיעו גם אל דניאל: "בהתחלה הייתי בשוק, אחרי זה קלטתי מה זה אומר, ולא הפסקתי לבכות ולצרוח, כן, צרחתי. לא יכולתי עם תחושת ההשפלה העמוקה. לכל מקום שהלכתי היו לחשושים, העליבו אותי, קיללו אותי גם בקבוצות וואטסאפ וגם פנים מול פנים. להורים שלי לא סיפרתי דבר, התביישתי ובעיקר הרגשתי אשמה". מסקר של איגוד האינטרנט שנערך בסוף 2015 עולה כי שליש מהנוער (28%) חווה בעצמו או מכיר אישית, מישהו שחווה ביוש ברשת. בנוסף, 42% מבני הנוער שיתפו או עשו לייק לפוסט פוגעני נגד אחרים

את מה שקרה היא לא סיפרה להורים, את מה שהיה היא לא תשכח לעולם
תצלומים: sxc 

מסקר נוסף של מחלקת המחקר של המשרד לביטחון פנים עולה כי חלה עלייה ניכרת במספר הילדים הנפגעים מאלימות ברשת. לפי הסקר, 18% מהילדים שנפגעו לא סיפרו על כך לאיש, 46% מאלו שדיווחו ציינו כי התופעה חזרה על עצמה גם לאחר הדיווח. מירב נחמד, בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי, יועצת ותיקה של השכבה הבוגרת בבית ספר יסודי, טוענת  כי המקרה של דניאל הופך ליותר שכיח בשנים האחרונות. נערות רבות חוששות לספר להורים, ולרוב הן יפנו לחברה קרובה או לאיש מקצוע. "אני נמצאת לא פעם בדילמה מוסרית. מצד אחד, המתלוננת או המתלונן שזקוקים לסיוע מידי מבקשים ממני במרבית המקרים שהדבר יישאר בינינו. מצד שני, מתוקף תפקידי, ועל מנת לתת לנפגעת את הסיוע המיטבי, עליי כמובן ליידע את ההורים שהם מטבעם שותפים בלי ניתנים להפרדה בתהליך".

 

לדבריה, המניעים שמביאים ילדים צעירים לפגוע במכוון באחרים הן קודם כל, חוסר מודעות הקיימת אצלם. רובם לא מבינים שהמידע שהם מפרסמים זולג החוצה בשניות, גם אם לעיתים אין להם כוונה לפרסם בפורום גדול. לרוב הדבר מתחיל בפרסום בקבוצה בודדת וקטנה, כשאף אחד לא מצפה לתוצאות הגרנדיוזיות של המעשה. סיבה נוספת, היא שהרשת היא עולם ללא גבולות, אין שומרים ואין מי שיאמר "לא". החופש הווירטואלי והקלות שיש בפרסום מהווים גורם משמעותי לתופעה. גם העובדה שהאדם בו אנו פוגעים אינו נמצא מול פנינו הופכת את הפעולה לפשוטה, ומפחיתה משמעותית את מידת האשם. נחמד מכנה את התופעה בשם "שגר ושכח".

 

סוגייה מעניינת נוספת שהעלתה נחמד היא שמאזן הכוחות בין ההורה לילד השתנה, בעבר הילדים היו תלויים בהוריהם, הילדים הם אלו שהיו לומדים מההורים, בעוד היום ישנה תופעה שכבר הפכה לתרבות, כשההורים לומדים מילדיהם ואף מבקשים מהם עזרה בהרבה תחומים, ובמיוחד בכל הקשור לטכנולוגיה. לדבריה, מכיוון שקיים פער דיגיטלי בין ההורים לילדים, ההורים מרגישים שהם לא מספיק מבינים ברשת, ולכן נוטים להמעיט בהתערבות, והילדים מרגישים ביטחון לפעול במרחב הווירטואלי כאוות נפשם.

 

רווית מיכלס (גילוי נאות: אימא שלי), מנהלת בית ספר יסודי בחולון, טוענת כי הכול מתחיל מחינוך מגיל צעיר, ועל כן היא נוהגת להעניק לתלמידים ולהורים הרצאות בנושא גלישה בטוחה. "המטרה היא לא להפחיד את התלמידים אלא להעלות את המודעות, ולהסביר את ההשלכות של המעשים. זה גם לא סוד גדול שגיל ההתבגרות מתחיל מוקדם יותר מבעבר. היום לילדי כיתה א' יש נייד חכם ובכיתה ג' הם כבר מנהלים קבוצות בוואטסאפ, בשנים האחרונות טיפלתי בכמה אירועים שקרו בקבוצות הכיתתיות, בחלק מהן קראו להחרים תלמיד מסוים, ובאחרות הפיצו שמועות בעלות רקע מיני או עלבונות שנגעו בנקודות רגישות של תלמידים".

מיכלס: "בוואטסאפ של הכיתה קראו לחרם, הפיצו שמועות והטיחו עלבונות" 
תצלום מסך מתוך קמפיין "עוצרים. חושבים. מכבדים" 

לדעתה, הדרך החינוכית שניתן באמצעותה לטפל במצבים כאלה היא בהפעלת הצוות החינוכי (יועצת, פסיכולוג, מחנכת ומנהלת)  מנהלים שיחות עם התלמידים הפוגעים ועם הוריהם, מדגישים את חומרת המעשה, כולל התייחסות לעבירות הפליליות הגלומות בו. "בהיבט הטיפולי" היא מסבירה, "אנו מערבים גם את פסיכולוג בית הספר והיועצת במתן תמיכה לתלמיד או לתלמידה שנפגעו. בנוסף, לאורך השנה במסגרת שיעורי כישורי חיים, אנחנו מקדישים כמה שיעורים לנושא הביוש, ושימוש מושכל ברשתות החברתיות".

 

גלעד האן, לשעבר חוקר במשטרה, וכיום עוסק בחינוך ובהסברה על הסכנות האורבות במרחבים הווירטואליים בכלל וברשתות החברתיות בפרט, מרבה להרצות על הנושא, ולהדגיש את העובדה שרבים מבני הנוער לא מודעים לכך שביוש ברשתות החברתיות מהווה עבירה פלילית לכל דבר, ואף חושף את ההורים לתביעות נזיקיות. מי שמופצות כנגדו תמונות חושפניות ופוגעניות ללא ידיעתו והסכמתו, יכול להגיש תלונה במשטרה, ולחילופין תביעה אזרחית בבית המשפט.

 

בשיחה שקיימנו לאחר אחת ההרצאות, הוא דיבר על כך שילדים ונוער לא לוקחים בחשבון שהדבר יכול להכתים את עתידם הצבאי והמקצועי, שכן, העבירה יכולה לגרום לפתיחת תיק פלילי. "יתרה מכך" הוא ציין "ישנן מדינות האוסרות  כניסה לישראלים עם תיק פלילי, עובדה שאותה האחוז המכריע של הנוער כלל לא מעלה על דעתו, כאשר האצבע קלה על האנטר". בתשובה לשאלה אם מרגע שתמונה שוגרה לרשת יש מה לעשות על מנת למזער את הנזקים, הוא הסביר כי קיימת אפשרות ליצור קשר עם מומחים ואנשי מקצוע העובדים בתחום חקירות מחשב היודעים כיצד לפנות למשרדי חברת וואטסאפ, ולבקש מהם להוריד את התמונה או את הסרטון כאשר מדובר בתוכן פוגעני. אומנם הדבר לא יסיר לחלוטין את התמונה מהרשת אך בהחלט יגרום להפסקת הפצתה.

 

לגבי מעורבות המשטרה באירועים מסוג זה, הוא טוען שלצערו "עד היום היה רק מספר מצומצם של מקרים, אך חשוב להבין כי הדבר נובע מסיבות שלא כולן תלויות במשטרה. חברת פייסבוק למשל, לא כפופה לחוק הישראלי שכן זו חברה גלובאלית היושבת בארה"ב, ולמשטרת ישראל קשה מאוד להפעיל את סמכותה. אך כשמדובר במקרים של סכנת חיים, רוב האתרים ישתפו פעולה עם המשטרה, ויפעלו להסרת התוכן הפוגעני. עם זאת, אני מאמין שעם הזמן האכיפה תגבר יותר ויותר ונזכה לראות את משטרת ישראל  מעורבת יותר",  הוא מקווה.  

קיים קושי רב לאתר את מפיצי התמונות ולכן קשה לאכוף את החוק. ענת הראל
תצלום מסך מתוך "אולפן שישי" 

ב-2014 חוקק תיקון 10 לחוק למניעת הטרדה מינית הידוע גם כ"חוק הסרטונים". החוק קובע שהפצתן של תמונה או סרטון בעלי אופי מיני הינה הטרדה מינית המהווה עבירה פלילית ועוולה אזרחית המאפשרת בין היתר, קבלת פיצוי של עד 120,000 שקלים וזאת ללא הוכחת כל נזק. כך גם סעיף 5 ל"חוק הגנת הפרטיות" המטיל עד חמש שנות מאסר על מי שמפרסם תצלום של בן אדם ברבים על מנת לבזות ולהשפיל. כמו כן, "חוק איסור לשון הרע" העוסק בין היתר בזכותו של אדם שלא להיות מושא לבוז, השפלה, לעג או שנאה בשל גזעו, מוצאו, מינו, דתו, גילו ונטייתו המינית מהווה עילה בגינה יכול מי שהופצו עליו סרטונים או תמונות בעלי תוכן מיני ופוגעני להגיש קובלנה פלילית על המפרסם. העונש על עבירה זו הינו עד שנת מאסר.

 

למרות שמערכת החוק בישראל מנסה להתמודד עם התופעה ולמגרה עד כמה שניתן בחקיקה ענפה, ועל אף תכליתו הנעלה של החוק, ישנו קושי עז לאתר את מפיצי התמונות והסרטונים, וכפועל יוצא מכך קשה מאוד לאכוף את החוק. דוגמה טרייה קרתה במאי 2016, אז הופצו בוואטסאפ תמונות עירום של מגישת הטלוויזיה ומאמנת הכושר, ענת הראל. התמונות, שהתפשטו כאש בשדה קוצים, גרמו להראל גם לכתוב בפייסבוק וגם להתראיין ל"אולפן שישי" ולבטא את הקשיים הרבים ואת הפגיעה העמוקה בה חשה מאז פרסום התמונות. היא גם העבירה ביקורת על כל מי שלקחת חלק בהפצת התמונות.

 

האן מציין כי רבים מאלו שהעבירו את התמונות של הראל, לא ידעו שהם מבצעים עבירה פלילית, כלומר בתופעת הביוש לא רק המפיץ הראשוני עובר עבירה פלילית אלא גם אותם האנשים שעושים שיתופים או העברות הלאה של הפרסומים, אחראים לפרסום על פי הדין באותה מידה כמו המפרסם המקורי, גם אם הם אינם כלל לא מכירים את הנפגע. האן גם מסביר שאין הבדל בין פרסום ברשת לפרסום באמצעים אחרים מבחינת האחריות על המפרסם: "העובדה שפרסום מתבצע ברשת אינה פוטרת מלקיחת אחריות. דין הפרסום הינו כמו כל פרסום אחר. הוצאת לשון הרע ברשת או פגיעה בפרטיות הן שתי עבירות המטופלות באופן זהה לזה שבו מטופלים פרסומים כאלה במסגרות אחרות" .

 

אפשר אולי להתנחם קצת בכך שאירועי הביוש נשכחים באותה מהירות בה הם מופצים. אנו חיים בעולם דיאמי, ובמיוחד כאשר מדובר בעולם הרשת בו מתרחשים אין ספור אירועים בשעה בודדת, נראה שמה שיוצר הד תקשורתי גדול גם כבה מאוד מהר, הצופים והגולשים ממהרים לחפש את הדבר הבא. אמנם התמונות יישארו צרובות ברשת, ובנפשם של הנפגעים, אך את שיחת היום יתפוס עניין אחר במהרה. 

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©