הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בסוף יוצאים עם חיוך
 
למרות שהתקשה למצוא שותפים לצפייה בסרט המוזיקלי "לה לה לנד", מאור פינגל חושב שמדובר בסרט קסום שממחיש את המסר שלו: אסור לוותר על החלום
מאת מאור פינגל | 16.01.2017
 

 

"ג'אז הוא העתיד ואין מה להיאחז בעבר" נאמר לסבסטיאן, דמותו של הכוכב הראשי ראיין גוסלינג, ברגע של משבר, ומשפט זה הוא כול מהותו של "לה לה לנד" סרט מוזיקלי מקורי, קסום ומתוק שיחמם את ליבכם, אם רק תשאירו את הציניות מחוץ לאולם בית הקולנוע.

 

אני אוהב מחזות זמר, אבל לרוב הישראלים קשה להתחבר לסוגה, שבדרך כלל נתפסת כמטופשת ומיושנת. תמיד בהקשרה ייאמר המשפט: "למה צריך לשיר את מה שאתה רוצה להגיד?". לכן, למצוא שותפים לצפייה אינה משימה קלה - או שאוהבים מיוזיקלס או ששונאים, אין באמצע. לכן חובבי הדבר הם קהל היעד הצפוי לסרט, שתמיד ישמחו לעוד ממנו, אך לא רק הם מוזמנים לחגיגה.

 

בעקבות זכייתו בשישה פרסי גלובוס הזהב, ולקראת טקס האוסקר שייערך בסוף פברואר "לה לה לנד" הוא מועמד בולט לזכייה בפרס. הוא סרטו השלישי של הבמאי דמיאן צ'אזל שלא מתבייש בעצם היותו מחזמר והולך עם זה עד הסוף: ריקודים באמצע הרחוב ושירים במקום דיאלוגים. זוהי בעצם מחווה לסרטים מוזיקליים אמריקאים קלאסיים שנעשו בשנות החמישים, ובמיוחד לסרט: "שיר אשיר בגשם" (שבמקרה, הכוכבת שלו דבי ריינולדס הלכה לעולמה ממש בימים אלה) והשוואתו אליו בלתי נמנעת. במיוחד בסצנת הסטפס המפורסמת שזוכה למחווה בסרט.

הגיבורים בסרטיו נלחמים כדי לשמור על המיוזיקל בחיים וישלמו על כך מחיר אישי
תצלומי מסך מתוך "לה לה לנד"

כמו בסרטו הקודם "וויפלאש" גם "לה לה לנד" עוסק בעולם הג'אז, ואהבתו של צ'אזל אליו ניכרת כאן מאוד. הסוגה המוזיקלית הגוססת נתפסת בחברה כמוזיקה של אניני טעם בני 70+ או כמוזיקת מעליות. הבמאי מתעמת עם תפיסה זו ואחרות כמו: המלחמה המתמדת בין העבר לעתיד, הרצון להרוויח כסף ולהיות במיינסטרים או לעשות את מה שאתה באמת אוהב, גם אם זה אומר לפנות לקהל מאוד מצומצם ולשלם את המחיר על כך. צ'אזל בסרטו רוצה שנאהב ג'אז. הוא בורא עולם שבו זהו הדבר החשוב ביותר, וגיבורי סרטיו נלחמים כדי לשמור על הז'אנר בחיים, זוהי מלחמתם הקיומית והם תמיד ישלמו מחיר אישי כדי להגשים את חלומם.

 

עלילת הסרט עוקבת אחר סיפור התאהבותם של סבסטיאן (גוסלינג) נגן הפסנתר חובב הג'אז כמובן, החולם לפתוח מועדון משלו, ושל מיה (אמה סטון) שחקנית מתחילה שמנסה לפלס את דרכה בהוליווד אל הפסגה. משחקם של השניים מעולה, והתפקיד כאילו נתפר למידותיהם. למרות שאינם זמרים בעלי קולות מרשימים במיוחד, הם מחזיקים יפה את קטעי השירה. העלילה מתרחשת בהוליווד של ימינו, אך ניתן להתבלבל ולחשוב שלא. ישנו שילוב של עבר והווה באסתטיקה ובנראות של הסרט. לצדם של טלפונים חכמים ניתקל בכלי רכב מיושנים, פטיפון ותקליטים. התלבושות שנראה כאילו הוצאו ממחסני האולפן הישנים, הם פרטי ארכיון משנות החמישים והשישים.

 

זהו אסקפיזם מוזר שלא תמיד קשור לעולם בו אנו חיים. הצבעוניות העוטפת את הסרט משגעת במיוחד בסצנת הסיום. פלטת הצבעים סגול-כחול המופיעה לעיתים מדהימה ויפה, וכיף לצפות בה על המסך. היא נעימה לעין ותורמת לאווירה הכללית. השירים שנכתבו על ידי בנג' פאסק וג'סטין פול והולחנו על ידי ג'סטין הורוביץ, עושים את העבודה ולא יצאו לכם מהראש למשך זמן מה.

 

למרות כול אלה הסרט לא מושלם, חסרונו הבולט הוא התסריט הרזה והמחופף. בניגוד לסרטו הקודם, "וויפלאש" מורט העצבים והמטלטל בעל התסריט העוצמתי, כאן המוזיקה באה על חשבון הסיפור. התוצאה מרושלת ולא מהודקת, ישנו חוסר בפיתוח עומק הדמויות הראשיות והעלילה. אם מוותרים לסרט על כול אלה ובוחרים להתמסר אליו, נהנים מחוויה כיפית, מרגשת, משמחת וגם קצת עצובה שבסופה יוצאים עם חיוך.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©