הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
זיק של התאהבות מחדש
 
להיות בלוגרית אופנה במשך שנתיים, זו עבודה רצינית שהדר ליברוס נהנית ממנה. אבל היא לומדת חודשיים לתואר ראשון, מה שמביא אותה לתהות מה יניב השילוב הזה
מאת הדר ליברוס | 19.01.2017
 

חייה של בלוגרית אופנה הרבה פחות זוהרים משחושבים, בטח בארצנו הקטנה שתחום האופנה תפס את עיני הרבים רק לפני כמה שנים. אם הייתם מכירים אותי לפני חודש וחצי, הייתם רואים אותי מול המחשב, מרעננת את עמוד המכללה כול רבע שעה, נמנעת מלהתעסק בכול דבר אחר -  לא אופנה, לא צילומים רק מחכה להרגיש קצת סטודנטית.

 

באחד מימי השישי הגשומים והקרים של 2016 באמצע חורשה בצפון תל-אביב, צילמתי הפקה אחרי הפקה והכול לפני אחת בצהריים. מיד אחר-כך הצלמת שלי ואני רצנו לקניון רמת-אביב, שחלילה לא נפספס עוד השקת חנות בפעם ה-30 עם שלומית מלכה, קסניה טרנטול והבויפרנד שאת שמו אני לא זוכרת, שמפניה, פחזניות ממולאות בסלמון שיתנו לנו את התחושה שאנחנו באירוע על רמה, והמון אנשים שמתחבקים, למרות שלאף אחד לא באמת אכפת זה מזה.

 

אחרי שנתיים כבלוגרית אופנה, הרגשתי קצת מיצוי. כולם כבר הדביקו את הפער ולכול אחד יש בלוג, ושמחתי כול כך שמצאתי כיוון שיכול להפוך לדרך הנכונה בשבילי. אז המשכתי לרענן את העמוד של המכללה, רק כדי להציץ בכיוון החדש הזה, ולהיכנס אליו עם כול הכוחות שנגמרו לי בתור בלוגרית אופנה. את הבלוג, שקשה לקרוא לו סתם בלוג בגלל כמות ההשקעה והאהבה שיש לי לפלטפורמה שמציגה את מי שאני בצורה היפה ביותר - לא הזנחתי, אבל נתתי לו מנוחה, רק עד שאמצא את המקום שלי בו מחדש. אפשר להגיד שהתאהבתי בתואר "בלוגרית אופנה". משהו בשנים האחרונות הפך את הכינוי לרציני, למישהי עם נוכחות ותובנה אמיתית. אז כמובן שלא ויתרתי עליו לגמרי, ואני נאחזת בו בציפורניים.

אירוע השקה עם המון אנשים שמתחבקים למרות שלא אכפת להם זה מזה 
תצלומים : ענבל רביץ 

כמעט חודשיים עמוק בתוך הכיוון החדש, התואר הראשון בתקשורת וניהול שעוד בחיתוליו, ואני חושבת שהצלחתי למצוא שלמות כלשהי. השילוב בין לימודי שיווק ופרסום, שאם לא היה ברור משלימים באופן מדהים את היותי בלוגרית, והאטרף של עולם האופנה, גורמים לנחת ולזיק של התאהבות מחדש. אז אם אחזור לאותו שישי גשום - לגמרי נהניתי לרוץ ממקום למקום, לסדר איפור במראה של האוטו, להחליף בגדים בשירותים של הקניון ובסוף להתעסק באופנה.

 

מצחיק שבהתחלה רציתי לכתוב על האירוע של Armani Exchange בקניון, על האווירה שניסו ליצור, על המוני האנשים שהתנפלו על ערימת הבגדים האומללים שעברו מיד ליד, ואיך התבאסתי מכך שההשקה היא לקהל הרחב. הרי אנחנו הבלוגריות מרגישות הרבה יותר מיוחדות כשההשקה מיועדת רק לנו.

 

תקופה ארוכה שאני מנסה לכתוב בדיוק מה שרוצים שאכתוב, לא לצאת אותה הבחורה שחיה בסרט. אולי בגלל זה הבלוג קצת נשאר מאחור, כי לא מצאתי את המקום שאני יכולה לספר באמת איך נראים חייה של בלוגרית אופנה, לטוב ולרע. הרי התמונות תמיד יפות, האיפור תמיד מסודר, ואני תמיד מחייכת. אבל שתדעו שאני כותבת מחדר הקבלה של חדר הכושר בו אני עובדת במשרת סטודנט עם טרנינג וקוקו שחייב חפיפה - אם תשאלו אותי, שיק לגמרי!

 

בטח רובכם אומר "מה היא מתלוננת?" "מתנות על ימין ועל שמאל" "מה את רוצה?". שלא ייווצר הרושם שאני לא נהנית, אני מתה על זה. אולי פה הבעיה שלי, אני באמת אוהבת את זה, ואני בעצמי לא יודעת על מה אני מתלוננת, אך להיות בלוגרית אופנה וסטודנטית הם שני תפקידים שפחדתי לשלב ביניהם, כי באמת לא האמנתי שאצליח. אבל בחודשיים האלו שעברו, אני יודעת שהשילוב הזה הוא הבריא ביותר, יניב לי תועלת אדירה ואולי יגרום לי להתאהב מחדש בכול העניין.

 

אז נכון, אני חכמה לדבר ככה חודש לפני מבחני סמסטר א', אבל מי יודע, אולי השילוב הזה יגרום לי לגלות משהו שאף אחת עדיין לא גילתה? אולי בטור הבא שלי לא אצא כזו מבולבלת? בינתיים, הלכתי לצלם סלפי של "כותבת לי בכיף עם כוס קפה פוטוגנית".

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©