הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חדש - פרויקט
 
א
מאת כתבי הזיקית | 10.04.2017
 

 

 

 

 

רעש של שקיות קרטון שמתחככות זו בזו
 

קרב אבוד מראש > מה הבעיה לתת לכרטיס האשראי התשוש שלך שבעה ימים של מנוחה? לקארין פלוטניק, שופוהוליק בהכחשה, אין ספק ששבוע בלי חמצן היה קל יותר. ככה זה כשאפילו הבובות בחלון הראווה קורצות לה

 

"תתחדשי, ותודה שקנית זארה" המוכרת חייכה אליי והושיטה לי שקית כחולה קטנה. יצאתי מהחנות, נשמתי לרווחה והבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אבחר במשהו קל יותר לביצוע. אולי שבוע בלי אוכל. ככה זה, ישנם דברים שרק שופוהוליק אמיתית יכולה להבין. כמו המגע המיוחד של סוודר חדש על הגוף ורעש שקיות קרטון שמתחככות זו בזו.  

 

 

 

 

 

בוכה כשאין לי, צוחקת כשיש לי
 

בגן העדן של ילדות > נועה רון עשתה הכול כדי לחיות שבוע  אחד בלי מושא תשוקתה, אהוב ליבה: הש-ו-ק-ו-ל-ד. אבל הוא לא ויתר והופיע גם בחלומות. היה מתיש


בבוקר יום א' הזברה קמה. טוב, לא ממש, אני קמה לשבוע חדש שבו אצטרך לחיות ללא מושא תשוקתי, אהוב ליבי, מחמל נפשי, מעוז חפצי. ש-ו-ק-ו-ל-ד. אולי נדמה לכם שאני מגזימה, ומה כבר הבעיה להעביר שבוע אחד בלי שוקולד? אז זהו, שישנה בעיה. והיא די חמורה האמת. הסיפור שלי ושלו התחיל מזמן, בעודי פעוטה של ממש, לא הולכת, לא מדברת, לא מתקשרת, רק רוצה שוקולד. בוכה כשאין לי, צוחקת ומחייכת כשיש לי. 

 

 

 

 


הגיע הרגע להכיר באמת המרה
 

לחיות באפלה > אף אחד מהסובבים אותה לא האמין שאריאלה אביר תצליח לחיות שבוע בלי לצפות בטלוויזיה, אבל התוצאות והתובנות הפתיעו גם אותה. החיים מחוץ לקופסה - גרסת המציאות


הצעד הראשון בפיתרון בעיה הוא להודות שהיא קיימת. ואכן, לאחר חודש בו הספקתי לצפות בעונה שלמה של "אחים ואחיות", "חיים בלתי צפויים" ושלוש עונות של "עקרות בית נואשות" הגיע הרגע להכיר באמת המרה. הקופסה השחורה שמקשטת לפחות חדר אחד בביתנו, תופסת מקום מאוד גדול בליבי. משפחה וחברים זה הכי שנות ה-90. 

 

 

 

 

 

הנחתי על הספרים את החתולה
 

ויפאסנה בסלון > דווקא בשבוע בו שכבה במיטה עם דלקת  ריאות, ניסתה מיטל קויפמן להתנגד לריח המפתה של דפי הספרים החדשים שהמתינו לה בעצבים

 

הרומן שלי עם ספרים התחיל כשוויקיפדיה הייתה רק בתיאוריה, ומארק צוקרברג היה עוד ילד גמלוני בכיתה ג'. סוכן מכירות פקד את ביתנו, ובלכתו השאיר תריסר כרכים של אנציקלופדיה לילדים ונוער שממנה למדתי המון. התמכרתי לדפים החלקים ולריח החדש. בכיתה ד' כבר אחזתי במנוי כפול לספריית המבוגרים בעיר. אם אמי הייתה יודעת ש-15 שנה מאוחר יותר היא תצטרך לקנות מניות בסטימצקי, היא בוודאי הייתה מגרשת אותו וקונה לי גיים בוי.

 

 

 

 


הרגשתי מפורקת, מרוסקת, עייפה ורצוצה
 

איך שרדתי? אלוהים יודע > היא מתחילה את הבוקר עם שתי כוסות קפה לפחות, וצמודה כל היום לדיאט קולה. אין פלא ששבוע בלי קפאין הפך את מור הדר לפצצה אנושית מתקתקת או במקרה שלה, מתעפצת

 

"יהיה בסדר", שיקרתי לעצמי ויצאתי לדרכי בבוקר יום ראשון אל שבוע נטול קפאין ונטול חיים. כן, בלי קפה, בלי תה ובלי דיאט קולה. כלומר, בעולם בו אני חיה - שבוע בלי נוזלים שכיף, טעים והכרחי לשתות כדי להתקיים, ובעולם של כולנו - שבוע בלי אנרגיות. הרי גם ככה על הפחמימות כבר ויתרתי במאבק על שמירת הגזרה. מה עוד נשאר לי? מים מינרלים. באמת תודה.
התבאסתי שאי אפשר לשתף 465 "חברים"
 
מבזבז לה את הזמן > למרות שהיא נהנית לחטט לאנשים  בחייהם, שבוע בלי פייסבוק עבר על יוליה ברודסקי ממש בקלות. אבל אז סיפרו לה שתייגו אותה בתמונות חדשות. אוי לא

ארבעה חודשים ארוכים של אבטלה הובילו אותי לחברות קרובה מדי עם הפייסבוק. הייתי קמה, ומיד מציצה אם משהו חדש הופיע על הקיר שלי. מוזגת את הקפה ושוב מתיישבת מול הפייסבוק. קצת חדשות ובדיקה נוספת אם מישהו עדכן סטטוס משעשע. לא היה שום דבר ממשי שחיכיתי לראותו, סתם הרגל מגונה שהחזיר אותי שוב ושוב לבדוק אם יש התראות חדשות, שנכתבו במיוחד בשבילי.

 

 

 

 

 

אחותי טענה שהפכתי למטרד
 
שרתי לך ארצי > אחרי שניתקה את מערכת הסטריאו מהחשמל  והשתיקה את הווליום במחשב, שיר קומפני העבירה שבוע בלי מוסיקה, וגילתה שקשה להתחמק ממנה כי היא נמצאת בכל מקום
 

זה אולי לא נשמע מקורי, אבל אני מכורה למוסיקה. מהרגע שאני פוקחת את עיניי, ולוחצת על מערכת הסטריאו ועד שאני הולכת לישון ומוציאה את האוזניות מהאוזניים, כל פעולה שלי מלווה בה. בחלומות הכי גרועים לא הייתי מתארת מצב שאני מתפקדת יום אחד בלעדיה, שלא לדבר על שבוע שלם. תגידו שאני מגזימה, קיצונית או נסחפת, אבל זה היה השבוע הכי ארוך בחיים שלי.

 

 

 

 


בדרך לעבודה חשבתי על תירוצים
 

פיתויים חריפים > איך מעבירה ברמנית בפאב שבוע בלי  אלכוהול? מיטל פרדו שיגעה את העובדים איתה, וסבלה מהחברים שצחקו עליה. בסוף היא הבינה עד כמה הטיפה המרה היא מרכיב חשוב בחייה

 

וודקה רד בול, ערק אשכוליות, קוקטיילים, צ'ייסרים ובירות. זה כיף לשתות אלכוהול! בים, במסיבה, עם חברים, בארוחה טובה, בזמן העבודה ואפילו סתם בבית. אני אולי נשמעת כמו אלכוהוליסטית או מישהי שנואשת לטיפה המרה אבל אני עדיין לא כזו. זו רק ההתפרצות שלאחר שבוע שלם בלי אלכוהול. זה יכול להישמע לאדם רגיל לא מאתגר במיוחד, אבל אני עובדת בפאב. 

 

 

 

 

 

קצת שכחתי לנשום
 

למה לי לקחת ללב > למורן ברגמן לא חסרות סיבות להרגיש  אשמה, אך היא החליטה להניח אותן בצד ולעשות מעשה טוב שיעזור לה לשנות את עצמה

 

השבוע התחיל עם רגשות אשם. לא חסר על מה. בשנה האחרונה מצאתי לי אינספור סיבות: שוב הוצאתי יותר כסף ממה שיש לי בבנק, הדלקתי יותר מדי שעות את הדוד של המים החמים, לא למדתי מספיק למבחנים, לא פיניתי מספיק זמן לנגן בגיטרה, לא כתבתי מספיק שירים, אין לי יותר מדי זמן לחברים, לא צלצלתי מספיק לסבתא וסבא, לא קראתי כמעט ספרים בזמן האחרון ולא טיילתי עם הכלבים שלי.

 

 

 

 


מתגעגעת למי שאני ולאיך שאני נראית
 
נטושה > ירדן פרסיקו חיפשה שלוליות באביב כדי לחפש את  הצללית שלה, הייתה מוכנה לשלם כדי שמישהו יגיד לה מה לא בסדר בשיער, והכי גרוע היה כשהרגישה לא מעניינת. כך נראה הסיוט - שבוע בלי מראה
 

להתראות מראה - שלום לשלולית, לזכוכית ולמצלמה של הסמארטפון, היא תמיד אורבת לי שם. בדלת צדדית בארון הבגדים, במסדרון שבדירה ובמקלחת. המראה מתנהגת כמו חברה טובה שבכל מקום שאצטרך אותה היא תסדר אותי, תטפח אותי, תאמר אם שמנתי או רזיתי. לפעמים אני גם מודה שקל לי להאשים אותה, ולהכריז שהיא "לא מחמיאה לי" ושזו לא אני, זו הרי היא.

 

 

 

 


דווקא השבוע הוא שבר שיא. מסי
 

רעב למשחק > גלעד שינדורף כעס על השכן שלו שצעק אחרי כל  גול של מסי וחש אשם כשמכבי תל אביב בכדורסל הפסידה  באתונה. אחרי שבוע בלי כדורגל אפילו דרבי ללא שערים ריתק אותו

 

"הנה זה מגיע" שירם של אוהדי הכדורגל, תיאר במדויק את הרגשתי לאחר שבוע שלם שבו התנזרתי מהמשחק על כל צורותיו. את עיתוני הספורט בשבוע החולף פתחתי, שלא כהרגלי, בעמודים האחרונים וקראתי מעט על טניס, כדוריד, כדורסל ועל כל ענף ספורט אחר שלא משוחק באמצעות הרגליים. משם המשכתי לאקטואליה ולחדשות מהארץ ומהעולם ונחשפתי גם  ל"האח הגדול".

 

 

 

 

 

סירבתי לקבל את מרותו
 

חופשי זה לגמרי מבולגן > לירן עבדי הניח את יומנו האישי בארון למשך שבוע, וראה כיצד חוקי הטבע עפים מהחלון. מזל שיש מדבקות פוסט איט

 

"אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה" בדיוק כמו אחרון המכורים, אמרתי לעצמי עד ליום הראשון של השבוע. הרי אני אדם אחראי שלא מסוגל לשכוח דברים חשובים, לפחות לא בשבוע הקרוב. אך כנראה שמעולם לא טעיתי כל כך. חשוב להבין שלא מדובר במשהו פשוט עבורי. סצנת הפרידה המפורסמת של מרקו מאימו נראית כמו מופע ציני, אחרי שמביטים בי נפרד מהיומן שלי למשך שבעה ימים מלאים. וכך, בסוף טקס קצר ומרגש היומן היקר הונח על שולחן המחשב.

 

 

 

 

 

הפצירו בי במלים לא עדינות במיוחד
 

כולנו מוישה אופניק > אחרי שבוע שלם בו ניסתה שיר קומפני  להפסיק להתמרמר, ולהסתכל רק על חצי הכוס המלאה, היא התמלאה בתובנות. ביניהן: להצמיד לעצמה פולנייה שתקטר במקומה

 

אין תחושה טובה יותר מלפרוק את כל מה יושב עמוק בתוך הבטן ומשתולל מבפנים. אין לי כסף. אין לי כוח. יש לי מיליון עבודות שבחיים לא אסיים עד שבוע הבא. אני מאחרת לעבודה. האוטובוס מאחר. קר לי. חם לי. מעצבן שלי. נמאס לי. אין לי זמן. אולי קצת הגזמתי בתיאורים, אבל זה לא כי אני אוהבת לשקר או כי טמון בי סוג של רוע. זו רק התוצאה של הפסקה מקיטורים למשך שבוע.  

 

 

 

 

 

החברה שלי הרוויחה בהתערבות
 

בניגוד גמור להוראת המוח > רועי צומר גזר על עצמו תענית ממשחקי כדורסל. כלומר, את הצעקות על שחקני מכבי תל אביב מול אולימפיאקוס הוא שמע בעצבים מעבר לקיר

 

שבת. סוף סוף נעלתי את נעלי הכדורסל, לבשתי בגדי ספורט והלכתי לשחק. איזו תחושה אדירה יש בלקלוע סל, להקפיץ את הכדור או לחטוף אותו מהיריב. זה הגיע אחרי שבוע מתיש, שבו לא שיחקתי, לא צפיתי, קראתי, דיברתי ובעצם לא עשיתי כל דבר שקשור לענף הספורט האהוב עליי. כדורסל היה חלק מרכזי מהחיים שלי מאז שהייתי בן עשר. וכמו כל ילד שקצת יותר גבוה מחבריו לכיתה, נשלחתי לבית ספר לכדורסל כדי ללמוד את המשחק.  

 

 

 

 

 

החלטתי, זו תהיה הארוחה המפסקת
 

מנפלאות הקופסה > אחרי שניסה לא לאכול מחוץ לבית או להזמין אוכל במשך שבוע, הבין אילן ארנון כמה נפלא לחסוך בכסף ובשומן

 

על פניו, להעביר שבוע בלי לאכול בחוץ או להזמין אוכל, נראית משימה לא קשה במיוחד. כך אוכל לוותר על משהו במשך שבוע, ולא אקריב יותר מדי סבל. כלומר, גם מאתגר וגם מלמד. לכן הרעיון לכתוב על כך טור קסם לי, אבל בפועל, לא עמדתי במשימה. בראש ובראשונה הנחת המוצא הייתה שאני עצלן. להשקיע זמן בבישול זו משימה שהיא ממני והלאה. גם במידה שרוח הבישול שורה עליי, הכישורים שלי שואפים לאפס. 

 

 

 

 

 

לא מפחדת מבדיקת ינשוף
 

אם זה היה הלם רך > למרות שהיא שונאת להיות תלויה באחרים, רוזי חכמון נפרדה מהמכונית לשבוע, והופתעה

 

השעה הייתה 08:15. קמתי בבהלה, רצתי לשטוף פנים והתארגנתי בפזיזות. אחרי עשר דקות כבר עמדתי בפתח הדלת, כשבדיוק קיבלתי הודעה "אני מתעכבת קצת, אז קחי את הזמן". מעולה. בדיוק חשבתי שאולי בזמני החופשי אוכל להשקות את הגינה של אימא שלי. היא נורא תשמח שאני עושה משהו למען הבית. האמת שזה דווקא היה לא רע. אף פעם לא יצא לי להקדיש כמה דקות בבוקר כדי לשבת בשמש - רק אני והמחשבות שלי. 

 

 

 

 

 

מזל שאני מצוננת
 

הטעם של הביס השני > באמת שקשה להאמין לה, אבל יוליה ברודסקי מדווחת על הצלחה במשימה להימנע מממתקים

 

אימא שלי לא מתרגשת בכלל ממתוקים. היא מסוגלת לאכול קוביית שוקולד מריר, אם בכלל, ולהיות מסופקת. לקחת פרוסת עוגה קטנה, רק כי הציעו ולא נעים לסרב. לעבור בסופרמרקט ולהתרגש מירקות טריים כמו שילד מתלהב מסוכריה. רק כמה חבל שקיבלתי את הגנים של אבא. מבחינתי אפשר להתקיים ממתוק בוקר, צהריים וערב. עובדה, כך נראה לרוב סדר יומי הקולינרי. לא אצליח להפסיק לכרסם נחשי גומי בסרט כמו ילדה בת חמש או לקנח בכל דבר המכיל סוכר, גם כשאין כבר מקום להכניס.  

 

 

 

 

 

משפט כה פאתטי על שחקני ברצלונה
 

שתיקה היא תבוסה > כשהחברים היללו את ברצלונה והתמרקו  לקראת נחיתת רונאלדו ופורטוגל בישראל, טליה מליכוב סבלה ולא הגיבה. את הפער היא השלימה בהתפרקות מול ערוץ הספורט

 

שמינית גמר ליגת האלופות. ברצלונה-מילאן. משחק גומלין. אצטדיון קאמפ נואו. 0:4 לברצלונה. אחת ההופעות הגדולות של שחקני ברצלונה בעונות האחרונות, על אחת כמה וכמה בהתחשב בפיגור בו הייתה שרויה לאחר המשחק הראשון (2:0). כאוהדת מושבעת של ריאל מדריד, אין זה קל לשמוע למחרת את אוהדי ברצלונה מהללים את ליאונל מסי.

 

 

 

 

 

מי לעזאזל נתן להם רישיון?
 

פה מפיק מרגליות > מרי רבין החליטה לא לקלל במשך שבוע. הצלחה מסוימת נרשמה, אבל כדי לחפות על הכישלון המצטבר, היא ממהרת לשתף בלקחים "חשובים"

 

אז לקחתי על עצמי שבוע בלי לקלל. Bad Idea Mary. כישלון מוחץ, הקללות יקחו ובגדול. אני? שבוע בלי לקלל? קטן עליי. הייתי גיבורה ביום שבת כשהחלטתי להתנתק ממשהו שטבוע בי חזק מאוד. אבל לא באמת הייתי מודעת לכמות למשל, בנהיגה, בבר או אפילו סתם בשיחת חולין עם חברה. כבר בשבת, כשהתחלתי את התענית, חברותיי החליטו לאתגר אותי. יצאנו לבר והוחלט שעל כל קללה שיוצאת מפי עליי לשתות צ'ייסר ולבצע משימה.

 

 

 

 

 

אני בהחלט יודע לעמוד על שלי
 

סתימת חורים זמנית > עילם מילוא ניסה למלא את שעות הערב בתחליף ראוי לעיסוק בספורט והשתגע

 

אדם שרגיל לעסוק בספורט באופן קבוע, מחשב בראשו מתי הייתה הפעם האחרונה שהתאמן. יומיים שלושה בלי האובססיה הספורטיבית, מיד גורמים לרמת העצבים לעלות מדרגה. במקרה הזה מדובר בשבוע. כך שהעצבים אוטומטית עלו כמה מדרגות. אבל הבטחתי לעצמי שלא אישבר. אני רוצה לקחת חופש מספורט. לא מעט עושים ספורט כדי להרזות או למנוע השמנה. למזלי, אין לי אף אחת מהבעיות האלו, כך ששבוע של חופש מוחלט לגוף לא יכול להזיק יותר מדי.

 

 

 

 

 

אה.. נראה לי שהתבלבלתי
 

אבודה > אחרי שמכשיר הניווט נעדר לשבוע מחייה של יעל בבא, היא למדה שיש שלטים וגם הולכי רגל כדי לשאול איך מגיעים 

 

כבר ברגע שלקחתי על עצמי להיות שבוע בלי ג'י.פי.אס, חששתי שזה ייגמר באחת משתי האפשרויות הבאות: אימצא זרוקה בתעלה צדדית ללא רוח חיים או אהפוך לענייה יותר הודות לנהגי מונית שמזהים אנשים אבודים באמצע הדרך. ואכן, בעיר בה לא מזיזים את הרכב מחשש לא למצוא שוב חניה, הייתי בטוחה שהשבוע יעבור חלק. אבל רצה הגורל וביום הראשון הייתי צריכה להקפיץ את חברתה של אחותי לדירתה בתל אביב. מאחר שאנו מתגוררות קרוב, חשבתי שמדובר בהזדמנות מצוינת להשתמש בזיכרון המרחבי שאין לי.

 

 

 

 

 

נבהלתי וזרקתי את השקית מהיד
 

7 פרוסות ביום > מיטל פרדו מכורה ללחם כמו לניקוטין, אז היא בדקה אם תוכל לשרוד בלעדיו שבוע שלם. ייסורים זו לא מילה

 

אני והלחם מנהלים מאבקים ארוכים בשנים האחרונות, ועכשיו הייתה לי הזדמנות לנצח אותו ולהיפטר ממנו לעולם. אפשר להגיד שהלחם הוא המזון הבסיסי שלי, וכמו שרבים אוכלים הכל עם קטשופ, חומוס, מיונז או חריף אני אוכלת הכל עם לחם, כמעט 7 פרוסות ביום. בהתחלה זה היה לחם לבן, פיתות ובאגטים ולאט לאט ניהלתי מאבקים פנימיים כדי לעבור ללחם קל, דגנים, מלא ושאר השטויות האלו. כשהמטרה היא בעצם להיפטר סופית מהלחם. והנה נפלה בחלקי ההזדמנות להיגמל. קמתי ביום חמישי ברוח ספורטיבית.

 

 

 

 

 

 אני נראה רגוז, מלנכולי ועוין
 

סמיילי מאוס > במאמץ עצום ניסה יובל פלג לוותר על הבעת  הפנים המעצבנת שלו במשך שבוע שלם, והתעייף קשות. ויש מסקנות

 

השנה הייתה 2007. אני הייתי בן 18, העיר היא תל אביב והוושט שלי הייתה צחיחה. בן-טובים שכמוני, עמדתי משולב ידיים מחוץ לבר אקראי, שאת שמו אשאיר עלום. בעודי ממתין בסבלנות להיכנס, ניגש אליי מי שעשר שניות מאוחר יותר התברר כלא אחר מאשר בעל המקום, שללא שום אזהרה מוקדמת ירה לכיווני את השורה המנצחת, שעם קצת דמיון מודרך יכולה להלום את רוברט דה-נירו: "אתה חושב שאתה בחור קשוח, הא? אני לא מחבב אותך, תסתלק!".  

 

 

 

 

 

 התעלמתי משטויות שנאמרות בקבוצות
 

אז סיננתי  >  מרי רבין התנתקה לשבוע מהוואטסאפ, קצת השתעממה מהשקט, ובסוף ספרה את הדקות  עד תום הצום

 

אני רוצה לפתוח בכמה תודות. קודם כל לחברתי הטובה, שכשהתייעצתי איתה על איזו התמכרות כדאי לי לוותר שבוע היא נתנה את הרעיון הנהדר הזה. תודה לאנשי הקשר שלי, שגם אם לקחו להם יום או יומיים להבין שקיבלו הודעת SMS רגילה, הם בכל זאת ענו לי. תודה למשפחה היקרה שלי, שדאגה לא להחסיר ממני את התמונות שנשלחות בקבוצה המשפחתית, אלה שמציגות את הלו"ז היומי של אחייניותיי בנות השלושה חודשים. הרי אין מצב שלא אתעדכן בשאלה איך שהן נראות בעגלה או על השטיח או עם הסרט המוגזם על הראש.    

 

 

 

 

 

בלי לחשוב פעמיים קניתי וופלות 
 

ואז היוגורט הסתכל עליי > גם אם יעירו אותה באמצע הלילה ויציעו לה פסטה ברוטב שמנת, נוי ארווס לא מסוגלת לסרב. אז מה גרם לה לבסוף לישון בשקט בשבוע ללא חלב?


למזלי, יום לפני שהתחלתי לבלות שבוע שלם בלי מוצרי חלב, הספקתי לאכול פיצה. אמנם זה לא מחזיק שבוע שלם, אבל זה גם עזר לי במידה מסוימת. מה חשבתי לעצמי כשהצעתי להעביר שבוע ללא מוצרי חלב? הייתי בטוחה שאצליח  בקלות, בלי קשיים כלל אך לא כך היה. כבר ביום הראשון, תוך כדי התארגנות ללימודים, ניגשתי למקרר כדי להכין כריך עם גבינה כי זה הכי מהיר ונגיש ואני עלולה לאחר. ואז נזכרתי שהשבוע אני בלי מוצרי חלב. 

 

 

 

 

 

החלטתי לסבול בשקט
 

לא נגעה  >  קרן נוימן החליפה התמכרות לאופנה בשיטוט ארוך באתרי חדשות. מי שבאמת נהנה מכך היה בן זוגה, וכמובן, חשבון הבנק

 

מהר מאוד ידעתי על מה אוותר בפרויקט "שבוע בלי". כבר הרבה זמן שאני מתלבטת ביני לבין עצמי אם אני מכורה או שזה רק תחביב לזמן הפנוי. אם ישאלו את שותפי לדירה, הלא הוא בן זוגי, הוא יספר כי הוא סובל לא מעט מהספק תחביב ספק התמכרות שלי. שבוע בלי אופנה בא לידי ביטוי בכמה ויתורים: לא רק שעליי להימנע מקניות ובזבוזים, שזו הנאה בפני עצמה שלפי דעתי צריכה להתממש מדי שבוע אלא גם להימנע מ-30 אתרים שנמצאים במועדפים שלי. 

 

 

 

 

 

 בעבר הלא רחוק השתמשנו ב-144
 

התשוקה שלי לדעת  >  רוזי חכמון ניסתה לחיות שבוע בלי גוגל, והזדעזעה מעומק התלות שפיתחה

 

לפני שנה בדיוק הייתי בחוף מושלם בתאילנד, עם האנשים הנכונים ועם הסמארטפון שלי, שכלל חבילת גלישה ללא הגבלה וכיסוי מיוחד שמגן מפני מים. רגע לאחר מכן, הטלפון שלי נהרס ויחד איתו נהרס הטיול שלי. אז הבנתי עד כמה אני תלויה בחיבור הרשתי, זה שמקשר אותי לאן שאני רוצה או צריכה. אין לי מושג איך הסכמתי לקבל על עצמי שבוע בלי גוגל, אולי כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה לחיות גם בלעדיו. אבל האם באמת אפשר לחיות בלי גוגל? בדרך כלל, כשאני בשיעור והמרצה מדבר על משהו או מישהו שנשמע מעניין.

 

 

 

 

 

 קבוצות בוואטסאפ בדיוק חוגגות עכשיו
 

זה רק הרגל  >  בהתחלה מיטל פרדו התחרפנה מכך שלא יכלה לענות לסמסים בעודה נוהגת, אבל אז היא החליטה פשוט להתרכז במה שקורה בכביש

 

כשהתבקשתי לבחור נושא לפרויקט "שבוע בלי" - לא ידעתי לאיזה כיוון ללכת. אני לא מעשנת, לא יכולה בלי פייסבוק וניסיתי כבר שבוע בלי לחם, אז מה נשאר? באמצע הנהיגה קיבלתי הודעה על תחילת שבוע בלי ג'ינס, השבתי לה בעודי שומעת ברדיו את הפרסומת "מילים יכולות להרוג". ישר הבנתי שיש לי נושא חדש שיעזור לי להפסיק עם המנהג המגונה. אנחנו מכורים להרבה דברים בחיינו, בגיל צעיר הולכים עם המוצץ שבבגרות הופך לסיגריה, שוקולד או ריצה.  

 

 

 

 

 

לא רציתי לחרטט תשובה
 

אפשר בלי חפירות > אחרי שניסתה לא-להיות-צודקת כל הזמן, הילה יעקב הבינה שבלי ויכוחים מיותרים החיים פחות מתוחים. אז היא ניסתה לעצור את הלבה שפורצת ממנה בכל פעם שמישהו רק שואל אותה משהו

 

כבר קרה לי שנכנסתי לדיון עמוק על גובהם של מגדלי עזריאלי והמרחק ביניהם, והתווכחתי עם חברה על נתונים שאני בכלל לא מכירה. כזאת אני, אוהבת להתווכח, להתערב, להעיר הערות, להיכנס לדיונים לא שלי, ובכללי, להיות פריקית של מידע. אז מה חשבתי לעצמי כשלקחתי על עצמי שבוע, שבעה ימים מלאים, שבהם אסור לי לעשות זאת? איך אעמוד בכך? 

 

 

 

 

 

 אני מחוץ למשחק, עיוור ומשותק
 

בדרך לפרנויה > למרות שאילן ארנון הכין את עצמו ביסודיות לשבוע שלם ללא חדשות, הוא  לא הצליח להסתתר מסטטוסים בפייסבוק שגילו לו חצאי סיפורים 

 

על מנת להימנע במשך שבוע מחדשות ערכתי הכנות מוקדמות המקבילות לפקודת מבצע של תרגיל פלוגתי. ראשית, הגדרתי חוקים: אסור לראות מהדורות חדשות בטלוויזיה, לא ב-17:00 או ב-18:00, לא המהדורה המרכזית, לא המהדורה הכלכלית ולא המסכמת. אסור לשמוע חדשות ברדיו בכל שעה. אסור לקרוא עיתונים בכלל ולגלוש באתרי חדשות. כדי לדעת שאני באמת מאתגר את עצמי עד הסוף - נמנעתי גם מחדשות הבידור, חדשות הספורט ואפילו מ"ארץ נהדרת".

 

 

 

 


 רוב התמונות חסרות משמעות
 

רק בלי עצב > מדובר בכישלון! דנה שטרן לא הצליחה להימנע במשך השבוע מלצלם, אבל הצליחה לגבש כמה תובנות על הצורך הזה שלה ושלנו

 

לאחרונה התפתחה אצלי אהבה לצילום. ייתכן שעידן הסמארטפונים והרשתות החברתיות, שמחזקים את הצורך לתעד ולשתף כל רגע בו אוכלים, רוקדים, שותים או נושמים, הוא זה שגרם לאהבה הזאת לפרוח. הרי סטטוס בפייסבוק הוא בשביל הפאנצ', אבל התמונה היא הדבר האמיתי. להפתעתי, האהבה הזאת הוכיחה את עצמה בעקבות הקושי שחוויתי בשבוע האחרון - שבוע בלי מצלמה. אחת התובנות שלי מהשבוע החולף היא שהתמונות תופסות מקום חשוב בחיינו.

 

 

 

 

 

צבע של סמכות, כוח ותחכום
 

מי זאת? > המלתחה של ליבי מקרוב מורכבת בעיקר מבגדים שחורים. לא פלא שבשבילה להתקשט בצבעים הייתה חוויה חוץ גופית

 

אחרי סקר קצר באמצע שיעור שיטות מחקר, ידעתי שלא אצליח. "ליבי, הכל אצלך שחור" צחקה עליי חברתי שלי בעודה בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. "התיק שחבר שלך קנה לך שחור, הגרביונים, הנעליים, הגלבייה שאומנם יש בה רקמה מזהב אבל היא עדיין שחורה לגמרי". "תבחרי משימה אחרת" צעקה חברה אחרת, לירון, והמרצה תקעה בה מבט נוזף. "סליחה חמודות אבל זה מה שאני רוצה לעשות, ואני אצליח" שיקרתי לעצמי.  

 

 

 

 


דממה שעקצצה לי בגוף
 

קומדיה של טעויות > ליזי אליה קריספין חשבה ששבוע בלי הטלפון הנייד ישגע אותה כי היא לא תדע אם הסורים יגיעו לגדר. אז חשבה


אני ליזי אליה קריספין, ואני מכורה לשימוש בטלפון נייד. סביר להניח שהמשפט המתבקש של קבוצות התמיכה "אנחנו אוהבים אותך ליזי" לא יגיע במקרה הזה. אני מאותם אנשים שמבקרי הטכנולוגיה מביאים כדוגמה להרס התקשורת הבינאישית. כאלה שמרוב שהראש שלהם קבור בטלפון, הם נכנסים בעמודים ברחוב ובמפגשים חברתיים עיניהם נודדות בעצבנות לטלפון הנייד כל ארבע דקות בממוצע, כדי לבדוק שאין הודעות וואטסאפ חדשות או מיילים חשובים.

 

 

 

 
 

 

 זה הרי פשוט מגעיל 
 

מאז שאני זוכר את עצמי > אילן ארנון מנתח את הצורך התמידי שלו בסיגריה כפותרת רגעים מתים בהווי החברתי, כממלאת שתיקות מביכות, ובעיקר כמארגנת פוזות שאפשר להסתתר מאחוריהן


אני צועד לעבר המרפסת בעבודה ומרגיש שאני בדרך למשימת חיי. הסיגריה האחרונה שלי לשבוע הקרוב נדלקת. אני מתעכב על כל שאיפה. מתענג על הוצאת העשן. מתרווח בנוחות בספה. הסיגריה מנוצלת עד תום. מכבה אותה במאפרה. נותן עוד נשימה גדולה נוספת, וחוזר למשרד, חושב אם באמת אצליח לעמוד בשבוע שלם ללא עישון, ומרגיש כמי שיוצא עכשיו לקרב ענקים. 

 

 

 

 

 

זנחתי, נטשתי ואפילו הפקרתי 
 

תחשוב על פיל ורוד > 168 שעות של כאבי תופץ ברקות, גרון אדום ועצבים עברו על שגיא פלדמן ללא קפה. בסוף, רק דמיון מודרך עזר לו לשרוד משמרת לחוצה כשברקע כולם מציעים לו לשבור את הנדר

 

עכשיו אני מבין את כל אלו שאומרים שהם בקריז ומתנהגים כמו זומבים בלי התראה מוקדמת. כל רגעי האתנחתא שלי במהלך היום, מלווים בדרך כלל בכוס קפה ביד ימין, קרני שמש מרגיעות ובתחושת שלווה של ניצחון על הכול, במיוחד על הזמן. אפשר אפילו להגיד הפקרתי חבר טוב, מכר למלחמה היומית בתשישות לא ברור לי עדיין איך כוח הרצון והתחכום כמעט גרמו לי להאמין שאני מסוגל בלעדיו.

 

 

 

 

 

"איזה כיף! תלושים! בדיוק בזמן!" 
 

כשהארנק מתמלא, כך גם לבי > אחרי שנתקעה בלי כסף בחניון,  בזבזה את כל התלושים לחג, ויצאה מ"מנגו" בידיים ריקות, מרי רבין צלחה בכבוד שבוע בלי כרטיס אשראי

 

את השבוע שלי התחלתי ברגל שמאל. יום ראשון אחר הצהריים ביציאה מחניון. אני מכניסה את כרטיס החנייה, מקבלת עליי את גזר הדין עבור חצי שעה, ומחטטת בכיסים הקטנים ובאוטו בחיפוש אחר 18 שקלים. אך חמישה שקלים לעגלת הסופר ועוד כמה אגורות, זה כל מה שהצלחתי למצוא. ללא היסוס פתחתי את הארנק במטרה להוציא את כרטיס האשראי. מזל שנזכרתי שאני בתחילתו של שבוע בלי. אז בלי יותר מדי ברירה חשבתי את מי אני יכולה להזעיק. 

 

 

 

 


גררתי אותה לתיקייה נפרדת 
 

חביתה ושתי פרוסות לחם בפוקוס > כשהיא קמה בבוקר, מחכה לאוטובוס או משתעממת בדייט כושל - זהר שעוני מפעילה את אפליקצית האינסטגרם. עכשיו היא עברה שבוע שלם של התנזרות. קרה משהו? 

 

שבת בבוקר, אני מנסה לחלץ את עצמי מהמיטה אחרי משמרת ערב עמוסת לקוחות והזמנות. השעון המעורר על נודניק מציק כהרגלו ואני מבינה שרגעי החסד שלי נגמרו - הגיע הזמן לקום אל העולם או מה שאני אוהבת לכנות אותו בשם "בוקר". שלי כבר היה מתוכנן מא' ועד ת'. אני מתעוררת, שותה קפה, לוקחת את קולקציית המרקרים שעושים לי טוב על הלב ומתיישבת כדי ללמוד למבחן. 

 

 

 

 


למה הגעתי למצב הזה? 
 

חיוורת, נורא חיוורת > בימים הראשונים בהם הסתובבה בלי  איפור, נוי ארווס הרגישה כמי שפגמיה חשופים לעין כול. אחר כך התעשתה, וגם הרוויחה מבט חדש על עצמה

 

שבוע בלי איפור. שבוע שלם בלי להסתיר כלום. מה שאתם רואים? זו מי שאני. אז למה דווקא עכשיו, כשאני ה"אני האמיתית" אני מרגישה כאילו זו בעצם לא אני? מחפשת להתחבא, שאף אחד לא יראה בטעות את מה שלא צריך. די מוזר העניין הזה. אולי מדובר בסוג של היחשפות מבחינתי? לצורך השוואה הייתי אומרת שזה כמו לצאת מהבית בלי בגדים. ברור שאני קצת מגזימה, אבל זה מה שנקרא כוחו של הרגל. 

 

 

 

 

 

חג שמח :-)))

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©