הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לעזאזל, מה רציתי להגיד
 
בעידן שבו הכול מחיק, מהיר, ניתן לקיבוץ, להורדה ולקידוד. כשהבעת רגשות נעשית דרך פונטים מעוצבים - אין פלא שהכול נראה אותו הדבר. הלכה הנפש
מאת מתי שופן | 30.11.2007
 

נתחיל מזה, שעכשיו לפחות אני יכול להבין מה אני כותב. עד לשנה שעברה 70% ממה שהייתי כותב לא היה במצב שאפשר להגדיר "קריא". הייתי מתעמק ומתחבט שעות בניסיון למצוא את הקונוטציה הנכונה ולהבין למה לעזאזל התכוונתי. הגעתי למצב שאני כבר לא יכול לשרבט קשקוש ולטעון באוזני המרצה שבועיים אחרי הגשת העבודה, שהוא לא הבין מה כתבתי. הכול ברור, מודגש ולעיתים אף נטוי וצבעוני, ופה למעשה נעוצה הבעיה: ברגע שאתם מתחילים להביע אמוציות דרך פונטים מעוצבים מראש ומתוכנתים גלובלית באותה צורה, אתם בדרך לאבד נדבך שלם באישיות.

אין ספק שזה הרבה יותר נוח, שלא יהיה ספק. ברור לי לחלוטין שלא קיימת אפשרות לחזור לאחור, למצב של כתיבה על דפים. אם פעם שאיפת חיי הייתה לכתוב בעט פיילוט V5, (נכון שה-V7 עבה מדי וחסר סבלנות לחלוטין?), היום אני לא מתפשר על פחות ממסמך מוכן שמוטבע עליו הלוגו הסקסי של מוסד הלימודים הרלוונטי שלבעליו אני מעוניין להתחנף. כשאני מנסה בכל זאת להיזכר, גם ככה מעולם לא היה לי קלמר ואף פעם לא השתמשתי ביותר מצבע אחד.

הרי לא משנה אם אני מסכם שיעור או מתרגם שירה, הדרך האמיתית היחידה שיש לי (מנקודת מבט של גבר, יש לציין) להבדיל מילה או מספר מילים מחברותיהן לפסקה, היא עלי ידי כתיבה באותיות ממש גדולות. אם מדובר ב"נושא חדש", האותיות גם ימלאו את כל השורה הרלוונטית, ולצופה מהצד הם ייראו כמנסים לפרוץ את הגבולות אליהם נקלעו. מקסימום, אם התחלפה מחצית, אתה גם תוסיף קו מתחת לכותרת. מבחינתי, זה עדיין מה שאני עושה היום, רק בצורה דיגיטלית. ושיהיה ברור, אין דבר יותר נוח מסימון משפט בעזרת העכבר ומקופי-פייסט בעזרת המקלדת, אבל לא כדאי לעצור ולשאול לאן זה יגיע?

מערכת יחסים אינטימית עם הלפטופ
תצלום: SXC


יכול להיות שאני סתם מגזים. בכל אופן ההרגשה הכללית היא שבכל פעם שאני מדליק את הלפ טופ אני מתחנן שלא יפנה אלי את גבו. בגלל אותה תחושת שעבוד, הגעתי למצב של פיתוח יחסים מאוד אישיים עם המחשב הנייד שלי: החל מהבוקר ומההשכמה העדינה שאני מבצע לו, תוך כדי שימת לב ברורה לעובדה שלוקח לו זמן לאתחל את עצמו (וזה בסדר, חמוד, קח את הזמן), ועד למצב בו אני מלווה כל דאבל קליק בתפילה חרישית שלא יצוץ מסך אפור וקטן, והקולגה שלי יגיב ב"אין תגובה". או אז ייתן לי היצור הטכנולוגי התמים למראה אפשרות לפנות במכתב טרוניה לאקוני אל בעליו החוקיים, שבו תפורט כביכול הבעיה. העניין הוא ששנינו יודעים שטוב, בטוח לא ייצא מזה, ולכן למה לטרוח. אז אני מורה לו שלא לשלוח כלום, והכול מתחיל מהתחלה.

מחוות כאלה גורמות לידידי הנכבד להתאמץ קצת יותר, ואני מרוויח כמה ימים של שקט. מה שהכי מוזר, לעומת זאת, היא העובדה שעד לא מזמן, הדברים לא היו מתנהלים בצורה כזאת. עד לא מזמן, הרוב המוחלט של האינטראקציות החברתיות היו נעשות בין כותלי הספרייה הרלוונטית למוסד הלימודים, והתור למכונת צילום היה מוגדר כפיק אפ בר לכל דבר.

היום, הסיכוי היחיד שלי להישיר מבט אל נערה יפה ואמידה, הוא רק אם נקלעתי במשותף למצוקת שקעים בקיר הכיתה במהלך שעור ארוך כזה או אחר. לא שאני מנסה להאשים את כל תחלואי העולם בפלא, יש האומרים, שנקרא מחשב נייד, אבל אין מנוס מהרגשה קטנה של פספוס. נגמרה התקופה שמעבירים פתקים בשיעור. היום מעבירים מיילים, שלא לדבר על sms.

איזה מין זיכרון זה משאיר? איזה רגש או טביעת אצבע אישית? אין לכך שום ערך סנטימנטלי, אלא רק תאריך תפוגה שכיום בא בצורה של "כמות זיכרון מוגבלת". צורת הביטוי האנושית ביותר מיד אחרי דיבור והבעה בעל פה התפוגגה, והיא נמצאת כיום בתוך מסך צבעוני המחובר לאינטרנט.

הכול מחיק, מהיר, ניתן לקיבוץ, להורדה ולקידוד. וזה טיפה צובט את הלב. לא?

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
1 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. אל תקח את זה קשה
משמיד העולם 17.12.2007
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©