הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שיכרון חושים
 
ניצוצות, גיצים, רעש, פסיכדליה, קאבר לבוב דילן ואפילו קלקר. אלו רק חלק מהדברים שהיו בהופעה של אחד ההרכבים המוסיקליים המרתקים ביותר - "פאוסט"
מאת אסף קפלן | 18.12.2007
 

אתחיל בווידוי - את ההרכב "פאוסט", אני מכיר זמן מועט יחסית. רק בשבוע שעבר שמעתי בפעם ראשונה את האלבום הראשון שלהם, Faust, שיצא בשנת 1971. בסוף הרצועה שחותמת את האלבום, Miss Fortune, נשמעת התהייה הבאה - " knowbody knows if it really happened...". אני מבטיח לכם שזה קרה בגדול ובצורה הכי מטורפת שאתם רק יכולים לדמיין.

פאוסט הגרמנים החלו את דרכם בראשית שנות ה-70, בבית ספר ישן בעיירה וומה (Wumme), שהפך לאולפן הקלטות ושימש לחברי הלהקה בית מרקחת לניסויים מוסיקליים. אותם ניסויים נכחו גם בהופעה- אקספרימנטליות שנוטפת מכל כלי ומכל כיוון על הבמה. שנה שלמה הם בילו ביצירת מוסיקה, והתוצאה: אחד מהרכבי הרוק הניסיוניים, סוחפים ומטורפים שהאוזניים שלכם ישמעו. הלהקה אמנם התפרקה לאחר פעילות קצרה, אך עשר שנים מאוחר יותר חזרה להופיע.

אחרי גלגולים כאלה ואחרים, נשארו מההרכב המקורי של פאוסט ז'אן הרב פרון, הבסיסט וסולן הלהקה, וורנר "זאפי" דיירמייר- המתופף. אליהם הצטרפו שני גיטריסטים - ג'יימס הודסון, שבנוסף לגיטרה ניגן גם על קלידים ועל כינור, וג'יימס ג'ונסטון. פאוסט רואים עצמם כהולכים נגד הזרם, מוסיקאים שיוצרים את הקראוט-רוק שלהם ממה שקורה במציאות של כאן ועכשיו. היקומים האחרים לא מעניינים אותם.

מוסיקה שמטלטלת את כל החושים. פאוסט
 

הם מעידים על עצמם כמתמסטלים מהמציאות, ומכאן הכוח שלהם להעביר אותו "היי" פסיכדלי, סגול וניסיוני לקהל. הם יוצרים מציאות אקספרימנטלית ומיוחדת, מציאות שעוברת ומתגלגלת באנרגיות מטורפות ותודעתיות. אנרגיות המגיעות דרך הנגינה והכלים המגוונים, דרך המילים בגרמנית , צרפתית ואנגלית, וכמובן דרך הנוכחות העוצמתית שלהם על הבמה.

האנרגיות מרחפות באוויר כבר מהשנייה שהם עולים לבמה, כאשר ז'אן הרב פרון חובש כובע, ואומר שעגול זה יפה. משם מתבשל לו בס נמוך והמונד עצבני. תוך כדי נגינה וגיבוב מילים בצרפתית מתחיל הטירוף, ולפני שאני מבין בכלל מה קורה, איך ואיפה, אני קולט גיצים עפים לכיוון הקהל. על מנת להבין את המתרחש אני מתקרב לבמה, שם עומד לו מישהו ומשפשף דיסק השחזה על חבית פח. הגיצים עפים לכל עבר, הסקסופון (שעימו הגיח בחור בשם סאפי במשך ההופעה) מיילל, הדיסטורשן צורם ומעביר צמרמורות בכל הגוף, וזו רק ההתחלה.

תוך כדי ניסיון מיותר לקחת אוויר, אני שומע רעש מתכתי כבד המגיח מלוחות הפח המוגברים הסובבים את המתופף. הסולן תופס חצוצרה, ואני כבר בעולם אחר. עולם שבו התודעה שלי אובדת, הולכת, נזרקת וזורמת עם כל מה שקורה על הבמה. בין כל ההתרחשויות השונות הם מבצעים את The Sad Skinhead מתוך IV, ועוד קטע על "אלימות וטיפשות", כך מצהיר הסולן.

משום מקום נשמעת צעקה בגרמנית. הסולן שר על זה שאנחנו בכלל לא כאן, וכל זה לא קורה ואז הוא מתריס בנו: "eat your fruit and don't take roots", כאשר הוא מבצע בחדות את Don’t take root. משם הלהקה מבצעת קאבר ל-Hard rain של בוב דילן בצורה הכי הזויה שאי פעם מישהו ביצע את השיר הזה, ואת דילן בכלל. כל רגע קורה משהו מפתיע שמגיע מכיוון אחר. בלי שום ציפייה, שוב עפים עלי גיצים מהבמה. פתאום המתופף קם, תופס פטיש אוויר ומתחיל לקדוח בגוש מתכת. רעש, תענוג, מוסיקה, זרימה וצלילים שאני די בטוח שאפילו אלוהים לא ידע שהם קיימים.

כל אחד מכה על משהו. הסולן מכה על מצילה בעזרת תוף מרים; הקלידן/גיטריסט מכה על גוש מתכת עד שהוא מתעקם, ואין יותר במה להכות; וכולם ביחד הולמים בכל חלק בגופי. סשנים ארוכים, שנשארים עם אותו קצב דקות ארוכות, סקסופון עמוק, שחודר דרך הבטן. לאט לאט, נכנס לו הקטע Jennifer, גם כן מתוך IV, שמרגיע לכמה רגעים את הטירוף הבימתי. פרון הסולן מכניס את הקהל לטראנס עם קטע ששמוFish Bass Clarinet , ודורש מהקהל: "תקשיבו לראש שלכם, תקשיבו לדגים". אני עוצם עיניים, וכשאני פוקח אותן הלהקה נעמדת פתאום ללא תנועה. אפקט הסינתיסייזר, יחד עם הניצוצות והגיצים, שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מההופעה, מעבירים בי שוב צמרמורות וחשמל.

כל החושים נדלקים, נשרפים. המוסיקה של "פאוסט" זו מוסיקה לעיניים, לפה ולאף. בתוך כל הבעירה נכנס לו כבר הקטע Krautrock, ומבשר שוב אותה מציאות שכל כך כיף לחיות בה, מציאות אמביינטית שגורמת למוח לרחף. פרון תופס אקוסטית ושולח את אמונת הקהל לחלל הלבונטין כאשר הוא שר את מילות הסיום שחותמות את הקטע Miss Fortune .

תהיות פילוסופיות וניצוצות ממשיכים להתפזר, התופים מכים, הגיטרות מתלוות אליהם ו"פאוסט" מבצעים את הקטע האחרון, It's a Rainy Day, השיר שפותח את האלבום So Far. הקהל ממלמל את המילים יחד עם הסולן. ההפתעות עדיין לא נגמרות - פרון לוקח שקית כתומה ואטומה ביד אחת , ביד השנייה הוא תופס מין כלי כתום ואימתני (לרגע חשבתי שזה מסור חשמלי), אך שנייה לאחר מכן הוא מתחיל להעיף על הקהל בעזרת הכלי המוזר הזה קלקר.

בעוד שהקלקר עף אלי יחד עם המילים:It's a rainy day, sunshine baby", It's a rainy day, sunshine girl ", אני כבר שקוע עמוק במציאות הכי מופרעת שחוויתי בחיי. אני מחייך ומריע לפאוסט בדרישה לעוד, שלא הגיע. אני מתקרב עוד קצת לבמה כדי לנשום פעם אחרונה את הניצוצות והאנרגיות האלו, שיאחזו בי עוד זמן רב.

 Faust

Faust | לבונטין 7 | 15/12/07

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©