הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תסתכלו עלינו
 
אנחנו כחברה שוכחים שגם לאנשים מוגבלים מגיע ליהנות, ולא רק לקבל שירותים סיעודיים. כשאין עזרה הולמת הבילוי הופך לתסכול. מדינת ישראל – לראות ולא להאמין
מאת נתאלי פרחי | 18.12.2007
 

יציאה לבילוי. משימה בלתי אפשרית
תצלום: דניאל רייז
מה אתם עושים בשעות הפנאי שלכם? בשבתות, בחופשות או סתם באחר-צהריים פנוי? כמו כולם, אתם בוודאי יוצאים לסרט, הצגה, מסעדה, חוף הים, טיולים בחיק הטבע. כל אחד לפי טעמו והעדפתו. פשוט בודקים מה חדש במדריך הפנאי המצוי בסביבה ויוצאים לבלות. כמה פשוט. כמה טריוויאלי. כמה מובן מאליו.

עבור 10% מאוכלוסיית מדינת ישראל יציאה לבילוי אינה כזאת. כ-700 אלף איש בישראל סובלים ממגבלה פיזית: מרותקי כיסא גלגלים, מוגבלי הליכה, לקויי ראייה ועיוורים, לקויי שמיעה וחירשים. עבור אנשים אלו, לא רק השגרה יכולה להיות קשה אלא גם שעות הפנאי. מקומם מאוד לדעת שכיום בישראל מוגבלותו הפיזית של אדם משפיעה על האפשרות והיכולת שלו להגיע למקומות פנאי ובילוי ככל אדם. בישראל, שנת 2007, יש אנשים שעבורם אפילו יציאה לסרט יכולה להיות משימה בלתי אפשרית.

זכותו של כל אדם להגיע למקומות ציבוריים, גם אם הוא מוגבל. ולא רק לקופת-חולים, לביטוח לאומי, לבנק או לדואר אלא גם למקומות הבילוי: למסעדה, לקולנוע, לתיאטרון, לאצטדיון הכדורגל, לים ולשמורות הטבע.

הזכות לנגישות אמנם מגובה בחוקים ותקנות כמו חוק התכנון והבנייה או חוק שוויון הזדמנויות, שעיקרם הבטחת מתן נגישות לבעלי מוגבלות. אך גם בחוקים אלו יש הרבה ליקויים, וברוב המקרים אין קשר אוטומטי בין החוק לבין אכיפתו. חקיקה לחוד ואכיפה לחוד.

למשל: חוק תכנון הבנייה מחייב לבנות כל מבנה ציבורי באופן המסדיר נגישות לאנשים עם מוגבלויות. אלא מה, החוק מחלק את מבני הציבור לשני סוגים: מבנים ציבוריים א' כמו בתי חולים ומוסדות להשכלה גבוהה שעליהם להיות נגישים לחלוטין. ומנגד, מבנים ציבוריים ב' כמו בתי קולנוע ובתי מלון, בהם לדעת המחוקק, מספיקה נגישות לקומה אחת בלבד. כך שאם בעל מוגבלות פיזית חפץ לצפות בסרט המוצג רק בקומה השלישית של בית הקולנוע, הוא לא יוכל לעשות זאת. ולכן כדאי שישנה את טעמו הקולנועי לסרטים המוצגים בקומות נגישות בלבד. ולא רק בקולנוע. תארו לכם שלא תוכלו לראות משחק חי של קבוצת הכדורגל האהודה עליכם רק בגלל שאין רמפה או שבילי גישה מיוחדים מן החנייה לאצטדיון.

תארו לעצמכם שהזמרת האהובה עליכם מגיעה מחו"ל להופעה אחת בארץ וכבר קניתם כרטיס, וגייסתם עוזר שרירי שידחף את כסא הגלגלים שלכם במעלה השיפועים התלולים שבאמפי פארק, אבל בגלל שאין יציע מיוחד ובו במה מוגבהת מיוחדת לכיסאות גלגלים, כל מה שראיתם היה הישבנים של העומדים מולכם. תארו לעצמכם יום קיץ חם ולח בו כל מה שמתחשק לכם זה רק להשתכשך בים ולהתרענן קצת. אבל אתם לא יכולים לעשות זאת כי בארץ 90% מהחופים אינם נגישים לאנשים מוגבלים - אין בהם שבילי גישה המובילים עד לקו המים, אין מלתחות מיוחדות או סככות מיוחדות, ואין מקומות חנייה מסומנים. אתם יכולים להגיע מקסימום עד איזור החול.

מכשול בלתי עביר

תארו לעצמכם שתרצו לבקר בכינרת, שם אין אפילו חוף אחד נגיש לרחצה לאנשים עם מוגבלויות. ישנו אמנם חוף "גנים" בו קיימת רמפה המובילה למים, אך רצוי לפני ההגעה לחוף להתעדכן במצב מפלס הכינרת, שכן, ירידה למים מהרמפה אפשרית רק בשנים גשומות כאשר המפלס גבוה. השנה המרחק בין הרמפה למים הוא 2 מטרים. בחוף צמח יש אמנם רמפה המובילה למים גם בשנים שחונות, אך כדי להגיע אליה צריך הנכה לרדת ארבע מדרגות. גם טיול בטבע, אפילו במקומות המוחזקים ומופעלים על-ידי הקרן הקיימת לישראל יכול להיות בלתי אפשרי. מדרגת סלע קטנה, דרך עפר, מעבר צר או שיפוע מדרון, שאדם רגיל לא מבחין בהם כלל - הם מכשול בלתי עביר לאחרים.

צריך להבין שהפרטים הקטנים הם שהופכים מקום מסוים לנגיש גם עבור אנשים עם מוגבלות. רמפות, שיפוע מדרון,
מעברים ודלתות רחבות, שירותים מתאימים. מדרגה בפתח מבנה היא כמו שער נעול לאדם המוגבל, וכאשר מדובר במבנים או מקומות ציבוריים, מדרגה שכזו כמוה כשלט האומר: "הכניסה לנכים אסורה". נגישות משמעה גם שללקויי ראייה ושמיעה, לעיוורים ולחירשים יהיו התנאים הדרושים לניידותם ולצרכיהם: שינוי בטקסטורה של הרצפה, ידיות אחיזה, התאמה אקוסטית, אוזניות עם הדרכה, תרגום לשפת הסימנים ועוד.

בארה"ב ובחלק ממדינות אירופה, לא יתקיים אף מופע, קונצרט, הצגה או כל אירוע ספורט ובידור אחר מבלי שיהיו במקום כל הסידורים, ותנאי הנגישות הנדרשים. בישראל, בגלל ריבוי מקומות שאינם נגישים, נידונים בעלי המוגבלויות בעל כורחם לסגירות חברתית, ולבילוי רוב זמנם הפנוי בביתם. מכשולי הנגישות מפלים אותם לרעה. גם תרבות ופנאי הן זכויות המגיעות לכל אחד מאיתנו באופן שווה.

בפרסומת לעידוד הנגישות בישראל, בהשתתפותו של סטיבן הוקינג, הוא אמר: "בעוד 20 שנה יוכל האדם להתגורר על הירח. בעוד 40 שנה אנו עשויים להגיע למאדים. במהלך 200 השנים הבאות נוכל לעזוב את גבולות מערכת השמש. בינתיים היינו רוצים להגיע לסופרמרקט, לקולנוע ולמסעדה".

יכולתה של מדינה או ממשלה לאפשר חופש תנועה מתחיל בראש ובראשונה ברצונה של החברה לאפשר אותו. ולכן, לפני שקופצים וקוראים לעוד חקיקה ועוד קנסות, ועוד אכיפה, כדאי שנתחיל קודם לא להחנות את הרכב בחניית נכים.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©