הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תנו לגדול בשקט
 
איך נוצר המצב הרע הזה שבו אנחנו כחברה נותנים למי שהגיע לגיל הפנסיה למות על הקרח? איך קרה שאבד כליל אותו כבוד למבוגר עתיר ניסיון החיים, ובמקומו נזרקים אליו פירורים מהביטוח הלאומי, שאינם מספיקים אפילו למימון התרופות
מאת לירון פלדבאו | 18.12.2007
 
במרבית החברות המודרניות גיל 65 הינו הגיל בו מכניסה החברה את חבריה הבוגרים תחת מטריית הזקנה. בוגרים רבים יעידו כי היו מעדיפים לחיות עוד שנים רבות באותה חברה, אך ללא שימוש במטרייה. הם היו מעדיפים להירטב בגשם, ולהמשיך לצעוד גם בברד, רק שלא יכניסו אותם לשם, לאותו מושג כוללני הנקרא זקנה.

מושג הזקנה יוצר תחומי הפרדה בולטים בין הפרט הבוגר לבין החברה בה הוא חי. בהגיעו לגיל 65, האדם כבר אינו נקרא "בוגר", "מבוגר" או "קשיש", הוא מקבל את התואר "זקן". אולי מדובר רק בשם תואר, אך במדינה כמו שלנו, ניתן לומר ששם תואר זה מייצג אולי יותר מכל את תחילתה של הישרדות ארוכת טווח בחיים האמיתיים.


תנו להזדקן בכבוד
תצלום: SXC

ימי ההולדת של ה"זקנים" הופכים ברבים מן המקרים למשהו עצוב, ולא לאירוע אשר יש להתגאות בו בארץ אוכלת יושביה. אם בעבר הגיל היווה ונתפס כקריטריון חברתי, אשר באמצעותו היו סוגדים לקשישי השבט ומעריצים אותם, הרי שהיום, ברוב המקרים, הקשיש אינו זוכה ולו למעט מן הכבוד הראוי לו. בהגיעו לגיל זקנה, החברה מתייחסת לקשיש דרך משקפי סטיגמה. ההתייחסות אל הקשיש היא כאל מי שאינו נמנה עם חבריה, כאל מי שאינו שייך אליה עוד.

התפתחות העולם ותהליכי הגלובליזציה המואצים לעבר טכנולוגיות המחר, יצרו מצב בו אדם אשר אינו מייצר בחברה או מוגדר ככזה, אינו יכול עוד להיות להתקיים לחיות ולשרוד בכבוד. במדינה כמו שלנו, לא מספיק לשלם כל החיים ביטוח לאומי, כי הרי בסופו של דבר, גם הוא אינו יכול לעזור. האם זו אטימות המשרד ומדיניותו הניהולית או המדיניות החברתית של הממשלה שהביאה בשנים האחרונות את זקני ישראל לשפל חסר תקדים בחייהם, אך המצב הוא פשוט רע ובלתי נסבל.

דור המייסדים, אשר בזכות פועלו קמה הארץ הזאת, אינו זוכים להזדקן בשקט או כפי שהם היו מעדיפים לכנות זאת, לגדול בשקט. על פי נתוני הביטוח הלאומי ניתן לראות כיום כי כל קשיש חמישי נמצא מתחת לקו העוני וכ-22.9% מכלל המשפחות שבראשן עומד קשיש, חיות מתחת לקו העוני. בסך הכול מדובר בכ-90 אלף משפחות שהן 155 אלף נפשות. המשפחות האלה מתקיימות על קצבת זקנה חודשית בסיסית בסך 1,159‬ שקל ליחיד, ו־‭ 1,738 לזוג. ואני שואל, האם זהו קיום בכבוד? התשובה היא ברורה, במדינה בה הביטחון ופרשיות שחיתות הן עיקר עניינם של מחממי הכיסאות אשר בכנסת, אין פלא שהזקנה נדחקת הצידה ומטואטאת מתחת לשולחן ולעבר הפינות האפלות והנסתרות של החברה.

מדי חודש מוצאים עצמם קשישים רבים במאבק אשר לא ידעו כמותו לאורך כל שנות קיומם, מאבק אשר הופך קשה יותר מיום ליום. בחברה של ציידים ומלקטים, החיים הם בתנאים של כלכלת קיום, כלומר, ניזונים מהיד אל הפה, שם מצבו של הזקן הוא בדרך כלל קשה ביותר. אך אנו, כמדומני, נמצאים כבר בשנות האלפיים, רחוק מאותן חברת שבטיות ומסורתיות אשר בחלקן היו נבחרים הזקנים ומופרשים מן החברה. בסוג החברות של היום, ואף בכאלה המגדירות את עצמן כאורבאניות מודרניות (כמו במדינתנו), מעמדו של הקשיש הוא דו ערכי. מצד אחד קיימות האידיאולוגיות שעל פיהן יש לעזור לקיים את הקשיש, להעניק לו את הכבוד ולהתחשב בדעותיו, ומצד שני אין המצב במציאות הולם את הערכים.

אין אוזן קשבת

גופים וחוקים שונים ניסו במשך השנים לעורר תודעה למצב הקשישים אך ללא הצלחה יתרה. יהיו שיטענו כי מפלגת הגמלאים הינה ניסיון נחמד וטוב, אך בפועל ניתן לראות כי זהו גימיק תקשורתי חביב, שעלה לכותרות והגיע לכנסת דרך שבילי אי הפופולריות ומסדרונות הייאוש של הבוחרים מאנשי החוק, השלטון והשררה. עם כל הכבוד, מפלגה זו היא אולי הניסיון הראשון לפריצת הדרך והשמעת קולו של הקשיש גם במליאת הכנסת, אך האם מפלגה שכזו יכולה לשרוד ולפתור את בעיותיהם של הקשישים כולם? התשובה היא כמובן שלא. נדרשת תוכנית חברתית מדינית בה יש לשקם את כל "בוגרי החברה", תוכנית אשר תאפשר להם לגדול בשקט ולהתקיים בכבוד בשנים הבאות. קצבת זקנה היא לא הפתרון לכל בעיותיו של הקשיש, אשר צריך להתמודד בחייו מעבר למצב הבריאותי גם בבעיות כלכליות.

רבים מן הקשישים סובלים מתת תזונה, ורבים מהם אף הודו כי הסיבה לכך היא כלכלית. קצבת הזקנה, אשר מהווה בדיחה גרועה בחייהם של הקשישים, אינה מספיקה לעיתים אף למימונם של התרופות. אך אין אוזן קשבת ואין יד מטפלת, מצבם של הקשישים בישראל הוא בכי רע, ולקברניטי המדינה, אשר יושבים אי שם בין חומות ומגדלי שן, אין הדבר מזיז. התעללות פיסית, התעללות נפשית, הזנחה בטיפול, ניצול כלכלי והפרת זכויות, הן רק חלק מן התופעות שזוכים בהן הקשישים במהלך הזדקנותם, האם כך אפשר להמשיך לגדול? בשקט? במדינה בה השחיתות והביטחון הם החמצן אותו אנו נושמים? לא פלא שניתן לדבר על הזקנה במונחי החברות השבטיות של פעם, בהן היו מפקירים את ה"זקנים" למות, כי אנחנו לא יותר טובים.

הפקרת הקשיש אמנם לא נעשית כפי שנעשתה בעבר, כאשר הושאר הקשיש לעיתים כטרף לחיות היער, אך עדיין, במדינה כמו שלנו, אנו יכולים רק לצפות ולקוות שלא לחוות בעצמנו את הגרסה המחודשת של מסורת זו. חיות היער כבר לא קיימות, אבל המציאות החברתית בה אנו חיים, פשוט טורפת אותם, את בניה, מייסדיה ומקימיה של המולדת. מה הם סך הכול דורשים, מבקשים ומתחננים, רק דבר אחד - שיתנו להם לגדול בשקט!

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
2 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. תיקון
דודו 07.01.2008
 
 
2. האכזריות אינה יודעת גבולות או תחומים
עדה שנים 07.01.2008
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©