הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סוף עונת התפוזים
 
עכשיו, כשהסתיימה שנת 2007, אפשר להיזכר בכמה דברים מעצבנים במיוחד שהתרחשו בה ולקוות שיהיה טוב. ואולי לא
מאת שלומית ינקו | 04.01.2008
 
ללכת נגד הרוח יחד עם שלום חנוך הייתה מבחינתי האופציה האולטימטיבית לחגוג את סיומה של שנת 2007. מסך עשן, הרבה מאד רוק'נרול, אדם אחד בשנות השישים לחייו (ובמלוא הדרו) וקהל שטוף באדרנלין. הבטתי בהם בשקיקה. חייכתי. קשת ססגונית של נשים, זקנים וטף. וכולם שותפים לאותה אווירה, שותפים לאותן אנרגיות, שותפים עד כדי אינטימיות. לרגע נדמה היה שכולם הפכו יחידה אחת, מי מביניהם שחזר אחרי שבוע מילואים מפרך בגבול הצפון, ומי שסיים זה עתה משמרת כפולה במפעל לייצור פלסטיק.

מצד אחד נינט והקרחת, מצד שני עלם חמודות בן
13 והם יחד מפזזים ושרים בקולי קולות שיר ישן נושן, עורגים על "סוף עונת התפוזים". ההרמוניה הקסומה הזו שאבה לתוכה מגוון רחב של פרטים, ואנוכי, הורסת שמחות שכמותי, כמעט ונכנעתי לה. אך במהרה החלו לחלחל בי מחשבות אודות האמת שמאחורי ארשת פניהם של העוברים והשבים, שדחקו אותי, די באלימות, אל עבר המעקה. לכן, על אף עננת האחווה וחדוות המוזיקה, שאפפו את חלל מועדון ה"בארבי" בתל אביב, לא יכולתי להימנע מלפוצץ את בועת האופטימיות שנקלעתי לתוכה, ולהדליק נורית חיווי אדומה, המאותתת שמשהו כאן לא בסדר.

אין ספק שסיטואציות שנעימות לנו משכיחות את הכאב הגלום בנו כחברה, והן שמאפשרות לנו לשקוע בים של אדישות, שבו גם המציל הדגול בעולם לא יוכל להועיל. באותם רגעים נוח לנו להבליג על כל אותם אירועים בחיי היום יום, שמציגים אותנו באור לא ממש חיובי, הן כאזרחי מדינה והן כפרטים בחברה.

נסיונות מאולצים נידונים לכישלון. קצב
 

אנו מנסים, בכל הכוח, לפסוח על הימים בהם לא היינו מוסרים כל כך, לא היינו מתורבתים כל כך, ובעיקר לא היינו קשובים כל כך לזולתנו. כל זאת, בניסיון נואש להיפטר מהדיסוננס, שמסמן לנו להתייחס לעוולות שבמציאות, הקיימות שלא במנותק מאיתנו. לכן, מן הראוי הוא להסב את תשומת הלב, עם כל הצער שבדבר, לכמה אירועים בולטים בשנת 2007, שמצביעים על המציאות היותר עגומה ופחות מלבבת, שקיימת מעבר לכל אותם צבעים בוהקים ומלטפים, שקיבלו את פניה של שנת 2008 הבאה עלינו לטובה.

שוכחים את ניצולי השואה

יש לנו מדינה וגם זיכרון קולקטיבי. כן, היום זה כבר מובן מאליו. השאלה היא מה קיים שם באותו זיכרון? אנו חיים כנטע זר באזור מוכה מלחמות, אבל יש לנו בית עם גינה, וכינרת וכמה חופים לתפארת. אחד הגורמים שהביאונו עד הלום הוא מלחמת העולם השנייה והשואה באירופה. לעיתים, משום מה, אנו מוותרים על החלק הזה בזיכרון שלנו כעם במדינתו. שוכחים שקיימים בינינו ניצולי שואה.

בשנה האחרונה עלה לכותרת נושא רווחת ניצולי השואה בישראל. להפתעתם של רוב יושבי ארצנו הקטנטונת, מתברר ששישים שנה היו פרק זמן ארוך דיו לשכוח שישה מיליון נרצחים. לכן, היו שהחליטו לצאת אל הרחוב ולהפגין נגד המדיניות, שמזניחה בצורה מחפירה את הניצולים, שרבים בהם הגיעו לשפל המדרגה. נדמה היה כי מצבם של ניצולי השואה ישתפר, לאור נכונות הציבור והתקשורת להתגייס למאבקם. למרות הרצון הטוב, נראה כי הניצולים נותרו בלא כלום. כשנרגעו הרוחות בתקשורת, היושבים בראש חזרו לכיסאם, והמשיכו לפעול - איש איש לביתו.

במהלך שנת 2007 התקבלו בקרן 15 מיליון שקלים בלבד, שהועברו לסל השירותים לניצולי השואה, לצורך אלפי טיפולי שיניים ורכישה של מכשירי שמיעה רבים. בסכום של 15 מיליון שקלים נוספים כפי שהובטח להם, ניתן היה לעזור ולטפל ב-5,000 פניות של ניצולים. הקרן פנתה לסיעת "ישראל ביתנו" ולמשרד ראש הממשלה, בבקשה לתמיכה נוספת, אך לא נענתה. כך שסכום של 15 מיליון שקלים נוספים נעלם. שוב נעשה עוול לניצולים.

עד כמה נמוך אנו מסוגלים לרדת? ישנה תחושה כי בשלטון מצפים בכיליון עיניים לרגע בו הניצולים ייעלמו מן העולם, כדי שיוכלו לנוח על בסיס הסכם השילומים עם גרמניה, והפיצויים שקיבלו אותם ניצולים לאחר השואה, אשר בעזרתם הוקמו הרבה תשתיות בראשית ימיה של המדינה. לא ציפו שתוחלת חייהם של ניצולי השואה תהיה ארוכה, ולכן הם נתפסים כיום כנטל. הסיטואציה הזו מביכה ומעוררת סלידה, שהרי הפכו את ניצולי השואה לגורם שמהווה עול.

מדינת ישראל עוסקת בחישובים כלכליים במקום לשמור על ביטחונם ורווחתם של כל תושביה, בייחוד של אלה שניצלו בנס מידיהם של הרוצים לכלותנו. אנו מתיימרים להיות חלק ממדינה שדואגת לאזרחיה, אך למעשה היא אוכלת יושביה. וכך, כשהיא כבר משגשגת ומבוססת, המדינה לאן מוצאת לנכון לגמול לניצולים איך אנו מתבוננים בראי בחיוך, כשניצולי השואה מהלכים בקושי, אוכלים בקושי ומתחננים, בקושי, למעט עזרה? אנחנו? אנחנו נוטים לשאננות. השאלה המתבקשת היא כיצד אנו מסוגלים להמשיך בסדר היום לנוכח תמונת המצב המזוויעה הזו. ובכן, מתברר שזה לא ממש מסובך. קשה לנו להתמודד עם הטחות אשמה מסוג זה, והן עשויות לעורר בנו אנטגוניזם מסוים, שהרי לא הגיוני שאנו לא מוסריים, לא מוכנים לקבל ביקורת ולא מכירים בפשעים האמיתיים שלנו.

תאונות איומות

ואם הזנחת ניצולי השואה אינה נקודה מספקת לרעתנו, ניתן לבחון את עניין הקטל בכבישים שאינו מרפה. בשנת 2007 אירעו הרבה תאונות דרכים איומות. המון הרג ודם שנשפך לשווא. נדמה שנהג היוצא אל הכביש הוא כחייל שיוצא מהמחנה לקראת קרב עקוב דם. אנחנו? אנחנו נוטים להתעלם. באחת התאונות הקשות והמתוקשרות בשנה החולפת היה מעורב רוכב הקטנוע, שנותר גוסס על הכביש באמצע צומת אזור ואיש לא נחלץ לעזרתו. צפינו בטלוויזיה מבועתים. לא מאמינים למראות. שיירות של מכוניות וכולן עוברות כאילו לא היה שם, כאילו אינו שרוע על הכביש במצוקה גופנית בדקות האחרונות לחייו.

מדברים על סולידריות חברתית, עוסקים בעובדה שהקמנו מדינה על בסיס גרעין ורצון משותפים לחיות כאן ויחד לאורך כל הדרך, אך נראה שברגע האמת אדם זועק בגופו לעזרה והעולם כמנהגו נוהג. קשה לנו עם המראות ולכן אנו בוחרים לברוח. האבסורד הוא שאנו נוהגים להגדיר את עצמנו כעם בעל נטייה למעורבות בחיי הזולת, להבדיל מבני עמים אחרים. כנראה שבמציאות אנו מתפקדים מעט אחרת ואיננו נשגבים כל כך.

משוחררים מכללי מוסר חברתיים. תאונות דרכים
 

קל לנו לוותר לעצמנו, להסיר מעלינו אחריות ולהטילה על הזולת. אנו מבקשים שיראו בנו כקולקטיב מגובש, ששואף לשלום עולמי, בשעה שאנו אינדיווידואליסטים ואגואיסטים. ברור שאלו הן האשמות קשות, אך אל לנו להיתמם. הנהגים שהתעלמו מהפצוע האנוש הם פרטים במדינתנו ותאונת הדרכים הזו אמורה להעיר אותנו, שהרי קיימת כאן בעיה חברתית משמעותית. ההתנהלות בזמן התאונה ולאחריה מרמזת על היותנו משוחררים מכללי מוסר חברתיים, נאמנים רק לעצמנו ופועלים לטובתנו אישית. אנחנו? אנחנו בוחרים להמשיך בשלנו.

הסערה שקטה

שנת 2007 הייתה עמוסה גם בשערוריות מצד הצמרת השלטונית. פרשת קצב העסיקה והטרידה את כולנו . משה קצב נבחר לנשיא המדינה, מתוך רצון להוכיח שקיים שיווין במתן ההזדמנויות, לכן כל אדם יכול להיבחר ולהיות נשיא בישראל (ללא הבדל דת, גזע ומין). עד מהרה נחלנו אכזבה. נראה כי ניסיונות מאולצים נידונים לכישלון. יוחסו לקצב עבירות מין שונות ומהר מאוד החלה אנדרלמוסיה. ראיות, חקירות, עימותים וערב רב של עורכי דין. הפרשה הפכה לחלק אינטגרלי מסדר היום הציבורי, ופתחה כל מהדורת חדשות. מוסד הנשיאות המפואר נחרב אל מול עיניו של עם אחוז בהלה. בשנת 2007 קצב הוחלף בשמעון פרס וניהלו עסקת טיעון עם הנשיא לשעבר. הסערה שקטה והוחלפה בדממה מוחלטת. אין יותר א' 1 וכנראה גם אין יותר א' 2 וכן יש ספק אם יש קלון במעשי קצב.

הוחלט לסגור את התיק נגד קצב בעניין המתלוננת א1 ונקבע הסדר לפיו קצב יודה בעבירות מין קלות יחסית ובעבירה של הטרדת עד, יוטלו עליו עונש מאסר על תנאי, תשלום פיצוי למתלוננות והחזרת גביעים שקיבל באירועים פרטיים לקופת המדינה. מתברר שתשתית הראיות לא ברורה דיה, ואולי היה שם רומן רומנטי. בכל מקרה, בעיקר אין ראיות ישירות המוכיחות שקצב ניצל את סמכותו כדי להשיג קשר מיני, ולכן אין כתב אישום ואין משפט פלילי. אז נסגר התיק עקב סתירות פנימיות בגרסאות וכי לא קיימת אפשרות סבירה להרשעה. הסיפור די תמוה, משום שהיו עשר מתלוננות שונות שייחסו לקצב עבירות מין ובאורח די מפתיע הושתקה כל הפרשה. אנחנו? אנחנו עסוקים בפרסומת של ארקדי גאידמק.

בשלב זה המצב ב- 2007 נראה די עגמומי, לכן אפשר לנסות ולהתנחם בארוחת ערב קלה. אולי קצת קוטג' על לחם אחיד מהמאפיה? ובכן, כנראה שלא ניתן להתחמק מהרגעים השנויים במחלוקת, שהתרחשו בשנה שעברה, כי הם מלווים אותנו לכל מקום.כן, גם למקרר. הפלא ופלא, מתברר שהעלאת מחיר הלחם האחיד היא חוקית. מחיר הלחם האחיד נמצא בפיקוח ממשלתי, והממשלה יכולה להעלות אותו באישור השר אלי ישי ורוני בר-און. בשלב מסוים החליטה הממשלה, לפי המלצתו של ישי, להסיר כליל את הפיקוח על מחיר הלחם, תוך פיצוי לשכבות החלשות. עם זאת, הממשלה התחרטה וחשבה לבטל את החלטתה הקודמת שהייתה אמורה להוציא את מחירי הלחם מפיקוח ממשלתי.

בין השאר, בממשלה התדיינו לגבי ההתייקרות הדרסטית הצפויה במחיר הלחם, שעוררה הדים רבים בקרב ארגונים חברתיים. בסופו של דבר החלטת הממשלה צפויה להביא לביטול הייקור המדובר ולהשיב לפיקוח את מחירם של חמישה מוצרי לחם בסיסיים - הלחם האחיד (רגיל ופרוס), הלחם הלבן (רגיל ופרוס) וכן מחירה של חלה. דיונים על גבי דיונים על גבי ג'בטה. אולי כדאי שיפסיקו להתעסק לנו בצלחת ויתמודדו עם עניינים מהותיים יותר. אנחנו? אם אין לחם נאכל עוגות.

קווים אדומים ברורים

אם לא די בכל אלה, נאלץ להיזכר גם ביגאל עמיר. למה? כי שנת 2007 היא השנה ה-12 להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. מאז הרצח העלו תיאוריות קונספירציה די מופרכות, בניסיון לזכות את הרוצח, על אף שהודה במעשה. השנה הגיעו מים עד נפש. מאותן תיאוריות, שמנסות להשכיח את זכרו של רבין המנוח, ניתן להימנע ולהתעלם כלא היו. אך על הרעיון של שחרורו של הרוצח, שהפך למעיין סלבריטי מקומי, קשה להבליג.

היכן אנו חיים ומהי דמוקרטיה? משהו ברוח שלנו נרצח עם רבין וזה ברור, אבל איך אנו נותנים לזה להמשיך ולהידרדר? מדוע מעניקים במה לכל אותם גורמים, שמטרתם לחרב את המוסד הדמוקרטי בישראל? תמיד יהיו אנשים חלוקים בדעותיהם, אך צריכים להיות קווים אדומים ברורים, שאותם לא ניתן לחצות. יגאל עמיר חצה את הגבול והדיונים על שחרורו ללא ספק מטשטשים את הקו, שמפריד בין המוסרי ללא מוסרי, שמפריד בין החוקי ללא חוקי בעליל.

משפחת עמיר פתחה אתר אינטרנט ובו עצומה למען שחרורו של הרוצח, בטענה שתנאיו מחפירים ושנענש מספיק. איך אנו כחברה נותנים לתכנים כאלה להסתובב בינינו? איך אנו מתעסקים בתמונות פפרצ'י של בנו של הרוצח הנתעב הזה ופוסחים לחלוטין על העובדה שהרוצח הוא אחד מעוכריה של הדמוקרטיה בישראל. אנחנו? נותנים פתחון פה ושותקים במקומות הלא נכונים.

אלה היו מספר אירועים ונושאים מעצבנים במיוחד בשנת 2007. אני כולי תקווה שבשנה הבאה נשב על המרפסת ויהיה קצת יותר נעים. ואז, שוב אחגוג יחד עם שלום חנוך את סוף השנה הבאה והפעם בחיוך רחב ובאמונה שלמה לעתיד טוב יותר לי, לנינט ולכל המדינה.

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©