הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סבל פוטוגני
 
תערוכת צילומי העיתונות World Press Photo מציגה הרבה סבל אנושי מהסוג שמצטלם נהדר, וכך גוברות הגופות המרוסקות של הפלסטינים על הבתים ההרוסים בשדרות. אבל אפשר לשטוף את העיניים בצילומי שחיינים ממדינות ששכחו איך נראית מלחמה
מאת אירית אוליצקי | 04.01.2008
 
גם הפעם ציפיתי בכיליון עיניים לתערוכת צילומי העיתונות השנתית World Press Photo. זה המקום שבו האמנות והעיתונות נפגשים, ויוצרים משהו אחר. בדרך כלל, גם אם המציאות קשה ואכזרית - מה שבולט מאוד בתערוכה זה שאי אפשר להתעלם מהייצוג שלה בצילומים. הם אמינים כל כך, רגישים ואמיתיים, שלפעמים הם מעבירים צמרמורת בגוף. הפעם, למרות שאיכות הצילומים הייתה מדהימה כרגיל, יצאתי מהתערוכה בתחושה אפורה משהו, ולא רק בגלל שהיה קר וגשום בחוץ.

את הסיור התחלתי דווקא מהנקודה הישראלית. זו השנה החמישית ש"עדות מקומית", הגרסה הישראלית של התערוכה, מוצגת במקביל לזו העולמית. הצילומים מוצגים לפי מידת הרצינות והכובד של הנושא בו הם עוסקים. באופן לא מפתיע בכלל, אך מעט מאכזב, התמונה שזכתה השנה בתואר "תמונת השנה", היא בעלת אופי פוליטי מובהק. תמונתו של הצלם נתן דביר מציגה גבר פלסטיני, תושב מחנה הפליטים ג'באליה, כשהוא עומד במחסום ארז ומחזיק שקית כחולה בידו. רק אחר כך, כשקראתי את הטקסט הנלווה לתמונה, התברר לי שמדובר בגופת בנו התינוק. אז נכון, מדובר בסיפור אנושי כואב, אבל מהתמונה ממש לא הצלחתי להבין זאת. דמותו של האב הכואב אמנם צולמה אל מול הנוף הקודר של המחסום, אך מלבד תחושה של בדידות, הוא לא נראה סובל כל כך.

פלסטיני ממתין במחסום ארז עם גופת בנו. תמונת השנה
תצלום: נתן דביר

הזוכה בסדרת הצילומים של השנה דווקא כן הצליחה לרגש. רינה קסטלנובו מה"ניו-יורק טיימס" תיעדה חבורת ילדים פלסטינים שנוברים בערימות זבל בחיפוש אחר מתכות למחזור, תמורת סכום זעום. התמונות מציגות את חבורת הילדים על רקע נוף מדברי ויבש, בשילוב ערימות של זבל, כשפניהם הקטנות מלאות כתמי לכלוך ובגדיהם בלים. יחד עם זאת, הם מתרוצצים, ובחלק מהתמונות אפילו נראה שהם נהנים. זהו ללא ספק אחד הצילומים החזקים ביותר בתערוכה. בנוסף לשתי תמונות אלו, בולטות באנושיותן גם עבודותיהם של דן קינן, צלם "הארץ", שסיפק סדרת צילומים המתעדת תחרות יופי של ילדי עובדים זרים בארץ, וקובי וולף, צלם עצמאי שהכניס את מבקרי התערוכה אל תוך בית החולים לחולי הנפש "אברבנאל".

בנוסף לנושאים הכבדים האלה, מופיעים בתערוכה גם צילומים של טבע ונוף, צילומי דת וספורט. באותה אווירה רצינית, המשכתי את הסיור שלי בתערוכה הבינלאומית. כאן, התחזקה תחושת האכזבה שהחלה לקנן בי. הסיבה, שוב, לא הייתה קשורה לאיכות התמונות (אחרי הכל, מדובר במיטב צלמי העיתונות העולמית) אלא בתוכן שלהן.

אחת ההשפעות הגדולות והחשובות ביותר שיש לתערוכה, היא בכך שהיא לא מאפשרת לנו להתעלם מכל הכאב והסבל המקיף אותנו. היא מראה לנו אותו מבלי לייפות או ללטש אותו, ולכן, פשוט אי אפשר להישאר אדישים מולם. הבעיה היא, שכמו בכל תחום אחר בעיתונות, גם כאן אל תצפו לקבל את התמונה על כל צדדיה, ויסלחו לי כל אותם אנשים תמימים שעדיין חושבים שעיתונות אובייקטיבית קיימת.

השנה, גם השמאלנית שבי החליטה שנמאס לה! בשל ערכן האקטואלי הגבוה, תמונותיהם של פלסטינים שסובלים מהפגזות צה"ל או לבנונים שבורחים מבתיהם בזמן מלחמת לבנון השנייה, הן תמונות חזקות שכבודן במקומן מונח. אבל לאחר שיטוט של כמה דקות בין תמונות אלו, התחלתי לשאול את עצמי: מה איתנו?? מאחר ולא ראיתי כמעט ייצוג של הצד הישראלי בצילומי התערוכה, לטוב או לרע (בעיקר לטוב), לא יכולתי שלא לתהות אם הסבל של הצד השני פשוט פוטוגני יותר.

עולה חדש מאתיופיה. מקום ראשון בצילום דיוקן
תצלום: דניאל בר-און

באופן אישי, אני חושבת שלא. וכהוכחה לכך, חזרתי שוב כמה צעדים אחורה, לתערוכה המקומית, ונוכחתי לראות שתמונתו של תושב שדרות בביתו ההרוס מפגיעת טיל קטיושה (שצילם אריאל שליט) מעורר לא פחות רחמים וחמלה, לפחות אצלי. אבל בסופו של דבר, אף צילום של בית הרוס לא יכול להתחרות, בעיני המתבוננים מהצד כמובן, בצילומי גופות מרוסקות של ילדים על אלונקות או בתוך קברים פתוחים.

אז בצד הישראלי לא תוכלו לראות תמונות זוועתיות מסוג זה, פשוט כי כאן מעדיפים להעביר את הכאב בדרכים אחרות, מבלי להציג מראות כמעט פורנוגרפיים של המוות, ובצדק. אבל לצערי, כמו בתעשיית הקולנוע של ימינו, גם בעיתונות, ובעיקר בצילומי העיתונות, כפי שניתן לראות באופן מוחשי ביותר בתערוכה, מוות שווה סנסציה, וסנסציה תמיד טובה למכירות.

מוטיב הסבל המשיך ללוות אותי כמעט לאורך כל התערוכה, גם בצילומי הטבע, שהציגו חיות כלואות בגן חיות בסין. כאן דווקא נרגעו עצבי מעט ובדיוקני הספורט אף חזר החיוך לפני, למראה גופיהם החטובים של שחיינים צרפתים ואוסטרליים (בכל זאת, אני בחורה).

בסופו של דבר, מה שהתחיל בפציעה אנושה עד קשה לאגו הישראלי שלי ולאמון הרופף גם ככה שיש לי בטיבה של האנושות, הסתיים במצב המוגדר בינוני עד קל, ובכמה צלקות. המסר המרכזי שלי מהתערוכה השנה הוא שמי שמחפש מקום לברוח מהמציאות, לא ממש מומלץ שיבקר בתערוכה. מי שבכל זאת מוכן לקחת על עצמו את הסיכון, שייקח בחשבון שהחיים מסוכנים, והעולם הזה הוא מקום שממש קשה לחיות בו.

עדות מקומית/ World Press Photo בדיזנגוף סנטר, קומה 3, עד 19 בינואר

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
0 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©