הזיקית
 
 
   
 
 
  עמוד הבית
|
כנסו-כנסו
|
אודות
|
צרו קשר
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חיפוש:
 
 
חפש
 
חיפוש מתקדם>
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פצע מדמם
 
ההצגה "החולה ההודי" נעה בין אופטימיות לפסימיות ובין צחוק לבכי, בניסיון מייאש להתמודד עם המוות. הכינו את הממחטות
מאת קרן לוי | 14.01.2008
 
גם המוות הצפוי ביותר מגיע בהפתעה
 

הייתי צריכה להיות חכמה יותר ולדעת שכאשר אני הולכת לצפות בהצגה שכתב רשף לוי ("הבורר"), אני הולכת להיות מופתעת. משום מה הגעתי בביטחון מלא שאני עומדת לראות קומדיה סטייל "יתוש בראש", ולהעביר שעה, שעה וחצי קלילות. מנגד, כשיצאתי בוכה מן האולם, מכבי האש היו צריכים לבוא ולגייס אותי לשורותיהם בלי לחשוש.

"החולה ההודי" מתהדרת בארבעה שחקנים מוצלחים מאוד לטעמי: אושרי כהן, גילת אנקורי, יורם טולדנו ושלמה וישינסקי. ההצגה נפתחת בבקשה החלטית של שגב (כהן) מאחיו החורג, אבשלום, עורך דין מעט מרובע (טולדנו), לחזור הביתה ולהתפייס עם האב המשותף, אליהו (וישינסקי), החולה באלצהיימר ובקושי מתפקד.

במקרה שלא הובנתי כהלכה בפתיחת דבריי, שגב מגלם דמות מצחיקה וצינית, שופעת הומור שחור בכמויות עצומות, ואי אפשר שלא לאהוב אותו. הוא צוחק על עצמו, על המריבה המטופשת בין אחיו החורג לאב, על אמו הבוגדת ועל היחסים המגוחכים בין הוריו. שגב מנהל שיחות עם אב שלא מבין מה קורה סביבו, הוא צוחק על כך שאינו שולט בעצמו וממלמל דברים ללא קשר למציאות. הוא משתמש בהומור כדרך לשרוד את המצב הקשה של טיפול באב חולה. האח, אבשלום, מנסה לשמור על עצמו מלהתקרב אל המשפחה, שבילדותו הרחיקה אותו מהם וגרמה לו לפצע, שנפתח בכל פעם ששם האב עולם בשיחה בינו לבין שגב.

"מבחינתי", אומר שגב, "הוא היה האבא הכי טוב בעולם". אני מאמינה לו. לאחים ישנם פעמים רבות זכרונות שונים מאותם הורים, עד שקשה להאמין שהם גדלו באותו בית. שגב לא מבין מה קרה בין אביו ואבשלום שגרם להם לנתק של עשרים שנה, במיוחד לאור העובדה שהוא רואה את החיבה שמפגינה אימו כלפי אבשלום. בסצנה מסוימת, לכאורה מצחיקה מאוד, שגב מטפטף לאביו כדורי הרדמה בכמויות, עד שהוא נתפס על ידי אבשלום. "אולי הכדורים יגמרו כבר את הפארסה הזאת", אומר שגב בביטחון מלא.


המפנה בעלילה (וברגשותי) חל כאשר מתגלה אצל שגב סרטן הדם, וכאן גם מובנת ההתעקשות שלו להשלים בין אביו לבין אבשלום. הוא צריך לשמור עליו עכשיו. אין לו ספק שהאם תמשיך בחייה. שגב מדבר וצוחק על המחלה שלו. הוא יודע שלא יצא ממנה, הוא מרגיש את הסוף ומתאבל על כל מה שלא יספיק בחיים. בין השאר, "כוסיות עם ציצים גדולים, כוסיות עם ציצים קטנים..." וכן הלאה. 

הוא בסך הכל בן 21. שגב אומר, ואני מסכימה, שכאשר מדובר באובדן של מישהו קרוב, "גם המוות הצפוי ביותר מגיע בהפתעה".  יש לי תחושה לקראת סוף המחזה שאין תקווה, יש משבר שאי אפשר לצאת ממנו, לא בהומור ולא על ידי עזרה מבחוץ. זה חייב להיות מבפנים. שגב מרים ידיים ומבקש מאימו ומאחיו לסיים את חייו. הוא מבקש נשיקה מאימו, ומזהיר אותה מבכי מוגזם. "היום החלטתי למות. יש לי רק דרך אחת להערים על המוות, להקדים אותו". שגב מת, הכל הופך להיות כואב וריק. גם אני.

"החולה ההודי" | בית ליסין

 
הוספת תגובה  הוספת תגובה
 
הדפסה  הדפסה
 
שילחו לחבר  שילחו לחבר
כנסו כנסו
 
6 תגובות
לקריאת כל התגובות ברצף
1. ביקורת מעולה !
מישהי שמבינה 24.01.2008
 
 
2. כשרון
שירלי 24.01.2008
 
 
3. כתבה מעולה!
יפית 24.01.2008
 
 
4. כל הכבוד לך!
טלי 24.01.2008
 
 
5. באמת הצגה יפה
ליאור 25.01.2008
 
 
6. Keren Levi
Ayelet 25.01.2008
 
 
 
עוד בנושא זה
 
 
עוד מאותו כותב
 
 
 
 
 
powered by 
  המערכת
 
 
הזיקית בפייסבוק
 
 
בית הספר לתקשורת
 
 
רדיו קול הקמפוס
 
 
תנאי שימוש
 
כל הזכויות שמורות ©